חננות שיק

"פגשתי את מארק מדרסבו יום אחרי הקרנת הבדיקה הראשונה של הסרט שלי 'בוטל רוקט'. ההקרנה היתה קטסטרופה. פחות או יותר מאה אנשים עזבו את האולם. מארק מדרסבו היה נוכח בהקרנה, והיה מאוד נרגש לעבוד על הפרויקט למרות התגובה הנוראית של צופי המבחן" (הבמאי וס אנדרסון, מתוך חוברת פסקול הסרט "בוטל רוקט")

החיבור בין המוזיקאי מארק מדרסבו והבמאי וס אנדרסון החל ממקום בסיסי וחסר אינטרסים. אמוציות בצד, אלה הם בדרך-כלל החיבורים שמחזיקים שנים, מושתתים על סקרנות טהורה, על הערכה הדדית ועל תפיסת עולם משותפת. כעת, עשור לאחר אותו אירוע מכונן, הצמד אנדרסון-מדרסבו עדיין צועד יד ביד, ומפתח בחדווה מעוררת הערכה את הפופ הקולנועי–מוזיקלי הפתלתל שלו ממקום מושבו היציב בלב לבה של תעשיית הקולנוע האמריקאית. אין זמן ראוי יותר מערב צאתו של "The Life Aquatic with Steve Zissou" - הסרט החדש מבית-היוצר המשותף שלהם - כדי לבחון את פועלם ואת הקשר העמוק בין הצלילים מלאי החיים של מדרסבו ובין הפריימים הציוריים, רבי-ההשראה, של אנדרסון.

החיבור לעולם הקולנועי האירוני/ציני של וס אנדרסון היה טבעי לחלוטין מבחינת מדרסבו, האיש שהקים בתחילת שנות השבעים את הרכב הסינת-פופ/ניו-וייב/פוסט-Pאנק הפרובוקטיבי Devo. שניהם הרי אוהבים ליצור על הקו הדק שבין הקומי לאפל, שבין אמירה מנומקת לנפיחה רפה, שבין רוע לאהבה ילדותית וטהורה. לשניהם גם יש בטן מלאה על התפיסה החברתית הבוקית והצבועה של הדוד סם.

למעשה, מדרסבו וחברו ג'רלד קאסאל החליטו להקים את דבו כתגובה לטראומה פוליטית-חברתית: במאי 1970, בהפגנה נגד מלחמת וייטנם, הרג המשמר הלאומי האמריקאי שניים מחבריהם לספסל הלימודים באוניברסיטת קנט.

עם כיפת אנרגיה אדומה לראשם ולבוש תעשייתי מינימליסטי לגופם, חברי דבו זעקו נגד עוולות התקופה ולעגו לחברה האמריקאית, הכפותה עד היום בכותונת משוגעים. את הצליל המאיים שפיתחו - שילוב של אלקטרוניקה משוללת רגש, צלילי פסקולים מבעיתים, Pאנק צורמני ושירה רובוטית חתוכה - הם ארזו, באופן מחוכם ויעיל, במעטפת פופית בגוון אנדי וורהולי, שהפכה אותם ללהקה ה"אחרת" הכי נגישה בסביבה. העשייה החדשנית של ההרכב כללה סרטים ווידיאו-קליפים עתידניים ממגנטים - ממגנטים עד כך שגרמו לאיגי פופ ולדייוויד בואי, שצפו ב"The Truth About De-Evolution" בבימויו של ההרכב והתרשמו קשות, לכופף את חברת וורנר ולגרום לה להעניק לחבורה ההזויה חוזה הקלטה ב-1976. הקליפים של דבו נחשבו פורצי דרך בשלהי שנות השבעים/ראשית שנות השמונים, ואומצו בחום על-ידי אם.טי.וי. התחנה הצעירה דאז היתה, מבחינת ההרכב, מקפצה יעילה אל ההכרה המיינסטרימית, וב-1980 השכילה הלהקה לחצות את הקווים ולחדור את הקרום המוזהב לשנייה קלה עם הלהיט "Whip It". אבל השטיק של דבו מוצה במהירות. בין הנסיגה היצירתית לסכסוכים הפנימיים, בשנות השמונים הלך כוכבה של דבו ודעך, ומדרסבו מצא את עצמו כותב יותר ויותר מוזיקה לתוכניות טלוויזיה וסרטים.

האזנה/בהייה אינטנסיבית בגוף העבודה המשותף של הצמד אנדרסון-מדרסבו מבהירה שהשניים עובדים לפי תבנית קבועה, שצבעיה משתנים בהתאם לרוח הסרט שעל הפרק: אנדרסון בוחר בקפידה שירי פופ מנצחים ולא יומרניים, משתמש בהם כעוגנים לסצינות המרכזיות בסרטיו, ומותיר בידי מדרסבו את המלאכה המורכבת של הלחמתם זה לזה של האיים המוזיקליים האלה. בחירות השירים של אנדרסון, כאמור, תואמות בשלמות את רגעי הציר בסרטיו, ומוסיפים לפריים מימד רגשי/נוסטלגי ממיס.

כשעסק בפשע מזווית שלומיאלית ומחויכת ("בוטל רוקט", 1996), שיבץ אנדרסון בסרט קטעים אנרגטיים שטופי שמש מבית-היוצר של Love וה-Proclaimers. כשסיפר סיפור התבגרות סוער ונוטף הורמונים ("Rushmore", 1998) הוא שזר בגוף הסרט קלאסיקות גועשות מבית-היוצר של ה-Who, הקינקס והפייסס ("במקור רציתי פסקול שמורכב כולו משירים של הקינקס. חשבתי שזה יהיה הכי הגיוני, כיוון שהקינקס ניגנו רוק טינאייג'רי רועש וזועף והם לבשו חליפות ועניבות, והסרט שלנו הוא על מתבגר צעקני וזועף"). כשסיפר את סיפורה הקומי הכואב של משפחה שסטתה מהמסלול ("משפחת טננבאום", 2001), ונזקק לרגשות בוגרים יותר, הוא מוסס אל תוך הבד את שיריהם הנוגים של ניק דרייק, ניקו וג'ון לנון תוך שהוא טוען את רגעי התסכול והאנדרלמוסיה באבני דרך מבית-היוצר של הרמונס והקלאש הPאנקיסטיים. דוגמה מופלאה לרגישותו של אנדרסון וליכולתו המצמררת לצוות שיר לפריים היא סצינת ניסיון ההתאבדות הכושלת של ר'יצ'י ב"משפחת טננבאום". ריצ'י, טניסאי עבר מפוספס ומדופרס, ניצב מול המראה בחדר האמבטיה של המשפחה. תוך שהוא גוזם את שערו וחותך את ורידיו בהדרגה מתנגנת לה ברקע הבלדה הקורעת של אליוט סמית, "Needle In the Hay". סצינה נבואית מבעיתה, ולכל הפחות מחווה מלאת רגש לאחד מכותבי השירים הגדולים שצמחו בארצות-הברית בעשור האחרון. מחווה שהקדימה את זמנה הטרגי: הסרט יצא לאקרנים ב-2001. אליוט סמית התאבד בשנה שעברה.

אנדרסון, כאמור, אחראי על בחירת השירים המלווים את רגעי הציר בסרטיו, אך מרק מדרסבו אחראי על כל מה שבין, ומבקש לספק תשובה מוזיקלית מדוקדקת לכל הניואנסים הרגשיים. מדרסבו הופך לעוד דמות בסרטיו של אנדרסון: דמות בלתי נראית השוכנת בלב הסיטואציה (או בקצה הפריים, אם תרצו) ומגיבה להתרחשויות באופן תמידי. בין אם הוא דוחק בסיטואציה ומחצין אותה, ובין אם הוא מלווה את הדמויות בהכנעה ורק רומז על כוונותיהן האמיתיות, מדרסבו נוטל חלק פעיל בסרט, ונותן לו מגע מוזיקלי חי, לעולם לא אובר-מולחן או סינתטי. דוגמאות בולטות ונפלאות למלאכת ההלחנה הבלתי שגרתית הן סצינות המרדפים וריצות האמוק בסרטיו של אנדרסון (קטעי השוד ב"בוטל רוקט", תרגולות החירום המרנינות של בן סטילר ובניו הקולנועיים ב"משפחת טננבאום"). בסצינות הללו, מדרסבו כאילו מתופף מלב ההתרחשות. איננו מסוגלים לאתרו על המסך, אך אנחנו יכולים בהחלט לדמיין את הזיעה הניגרת ממנו שעה שהוא מכה בתופים בשצף קצף ובחיוך מאוזן לאוזן, דוחק בגיבורים במקלות העץ שלו.

עוד אלמנט המבדיל את מדרסבו מפסקולנים אחרים בני דורו הוא ההתעקשות שלו, לא להגביל את עצמו לז'אנר אחד. לחניו נעים במחוזות של מוזיקת ימי-הביניים, ג'אז מינימליסטי, קלאסי מודרני, איזי ליסנינג, רגאיי ונעימות פופיות טהורות (תופעה בולטת בפסקול של "The Life Aquatic"). הלחנים שלו נשמעים מקריים במובן הטוב והמאתגר של המלה. הוורסטיליות הזאת מעידה בראש ובראשונה על חוסר פאסון ועל רצון בריא לשרת את הבמאי ולא את גוף העבודה הפרטי שלו, ומסבירה מדוע השניים מסתדרים טוב כל-כך כל השנים. המוזיקה של מדרסבו, כמו הקולנוע של אנדרסון, מכוננת סקאלת רגשות רחבה וסותרת מאוד. יכולתו של מדרסבו להחליף צבעים מוזיקליים תואמת את היכולת הייחודית של אנדרסון לגרום לצופה לפרש סצינה בשני אופנים מנוגדים, לגרום לך לדמוע ושנייה אחר-כך להפיל אותך מהכיסא בבדיחה אגבית שנונה. אין ספק: מצא מין את מינו.