חברי מצפן הם אנשים שמניחים מיד את הג'וקר על השולחן: "זה לא שאנחנו לא ציונים, אנחנו אנטי ציונים", אומר עקיבא אור, מבכירי הקבוצה. קבוצה ואפילו לא אירגון, כי בכל תולדותיה מנתה מצפן לא יותר מעשרות חברים. אבל הישירות שלהם כל כך עוצמתית, כל כל בטוחה וכל כך לא נובעת מעוד עמדה מתריסה לשם חריצת הלשון, עד שאין ספק שמשקלם ההיסטורי עולה לאין ערוך על מספרם הכמותי.
סיפורה של קבוצת מצפן מגולל בסרט המצוין של הבמאי ערן טורבינר "מצפן: ישראלים אנטי ציונים" (שישי, ערוץ 8). מצוין ולא דרגה פחות מזה, כי אין דרך לעשות עליהם סרט רע. לא ברור אם טורבינר הקפיד בכוונה להסתתר מאחורי המצלמה ולהניח לראיונות ולקטעי הארכיון לארוג את תולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני כי הבין שהסיפור שלו מדבר בעד עצמו, או משום הסרט נעשה בחופזה. בכל מקרה, התוצאה היא אחד הסיפורים המרתקים שנספחו לציונות.
מצפן הוקם כבר ב-62', שנתיים לפני שנוסד אש"פ, ותבע נסיגה ישראלית מכל השטחים שכבשה, בשעה שאפילו בקרב אנשי הארמון של נאצר לא יכלו לייחל למסבירנים טובים יותר לעמדתם. זו הסיבה לכך שעד 67' הם עוררו בחברה הישראלית בעיקר גיחוך. לאחר מלחמת ששת הימים, כשקריאתם להכרה בסל הפלסטיני החלה לצבור מאזינים קשובים יותר, חל גם שינוי בתגובה של הקונצנזוס הישראלי כלפיהם: הגיחוך הפך לכעס. משהו בכך שדווקא אצל קבוצת התימהונים הזאת מוחזק איזשהו גרעין של אמת הטריד גם את הממסד, שהחל להציק לחברים הערביים של מצפן בחקירות ומעצרים. היהודים שמתוכם אומנם זכו ליחס פחות ברוטלי, אבל קיבלו עונש לא פחות כואב: הם איבדו את זהותם.
ככל שחברי מצפן החזיקו מעצמם צודקים יותר, חלה הסלמה בעמדותיהם, הסלמה מהסוג שרק אדם אטום רגשית מסוגל היה לקבל. אפילו כלפי אסון מעלות ב-74', כשקבוצה מטעם ארגון החזית העממית של נאיף חוותאמה השתלטה על בית ספר יסודי, ובמהלך ניסיון החילוץ של צה"ל נהרגו 21 ישראלים, הם הסתפקו ביחס של גינוי רפה א-לה ערפאת בימיו הטובים.
אין פרטנר
מבחינה תרבותית, רוב החברים היהודים במצפן הם צאצאי האליטה הישראלית של שנות ה-30, יוצאי רחביה בירושלים וצפון תל אביב הישנה. חלקם עזב במהלך השנים את הארץ, מה שמגדר את השיח שלהם גם כיום בביצורים ארכיאולוגיים לשוניים דוגמת "חנטריש" ו"שלא יאכילו אתכם לוקשים". אבל בכל הנוגע לעמדותיהם הם עדיין חלוצים. עקיבא אור, למשל, מסביר שהוא גם נגד מדינה יהודית שתיסוג עד קווי תל אביב בלבד, משום שהוא נגד כל מדינה שמבוססת על זכויות לפי שייכות לאומית או דתית. לכן הוא גם מתנגד עקרונית למדינה פלסטינית. חיים הנגבי, לעומתו, מתון יותר: הוא תמך באוסלו, אם כי כמדרגה בתורת השלבים עד להקמת מדינה אחת, לא דו-לאומית, אלא בלי קשר ללאומיות. כל חברי הקבוצה, לו נפגשו עם אבו-מאזן, היו יוצאים קיצוניים מראש הרשות הפלסטינית. לנו היה קשה לעשות איתם שלום.
"מצפן: ישראלים אנטי ציוניים" הוא סרט שלא נגמר באכזבה וגם לא בתקווה. הוא מספר סיפור של אנשים שמשקלם התרבותי והפוליטי זעום. אנשים שקשה להתעלם מהליקוי הרגשי שמאפיין את יחסם לזהותם הדתית והלאומית ומכך שהם עיוורים לראות כל זיק של יופי ברעיון של שיבת היהודים מכל הגלויות לארצם, ולו מזווית ההפי-אנד האנושי היסטורי שיצרה הציונות. אבל קשה גם לא להעריך אותם. באיזשהו מובן מדובר בפילוסופים אמיתיים. כבר לא עושים אותם כאלה יותר.
"מצפן: ישראלים אנטי ציוניים". שבת, 21:30 ערוץ 8 HOT