בנה וקנה

היכולת האנגלית להתלהב מדברים שוליים וחסרי החשיבות מדהימה. מי שלא ראה מנחה בבי.בי.סי פריים מתמוגג ממכירת אצבעון מצויר מהמאה ה-19 במכירה פומבית לא ראה אושר מימיו. את אותה חדוות יצירה ניתן למצוא גם בתוכניות עיצוב הבית. שם רואים גאווה של אנשים שמשמעות חייהם נמצאת בהנחת טפטים ווילונות. "עבודת בית" הערוץ שתיימית, שעונתה הרביעית עלתה בשבוע שעבר, נהנתה בעונותיה הקודמות מאותה אנרגיה חיובית ששורה על הקולגות הבריטיות, אבל לא נשאר מכך הרבה היום. רק חסויות, עוד חסויות, ואלימור זילברמן אחת שלא רוצה שיעזבו אותה לבד.

אל זילברמן המעצבנת נגיע בהמשך, אבל לפני הדיון בדמותה יש מקום להתייחס למראה הכללי של התוכנית. לאחר הראיון עם בעלי הבית בפרק החמישי בעונה ניגשות המעצבות לספר לנו על תוכניתן לעיצוב החדר. כמו שתי תלמידות בטקס יום הזיכרון הן נעמדות במרכז החדר כמו עומדות לפצוח בשירה של "מגש הכסף", ומדקלמות את משנתן העיצובית. תהליך החשיבה והתכנון לא ממש מעניין כנראה אף אחד וכדי לא לבזבז אף דקה מיותרת, מתחילה התוכנית להריץ בפאסט-פורוורד את שיקום החדר ועיצובו. תכננתם לקבל כמה עצות לגבי צביעה יצירתית? שדרוג ארונות? ריצוף מחדש? תשכחו מזה. רק עבור פרטים נבחרים עוצרת התוכנית את ריצתה המהירה בעקבות הקרדיטים, וכמעט כולם עולים כסף.

שימוש בצבעים, חפצים וכו' של חברות מוכרות וציון מחירם הוא דבר מוכר ומקובל בתוכניות שפץ ביתך. אבל מכאן ועד השתלטות עוינת של חברה אחת על התוכנית עד כדי המצאת פינות מטופשות בשבילה הדרך ארוכה. אי אפשר להאשים את רשת החנויות "אייס" על נתינת חסות לתוכנית שנושאה שיפוץ הבית. "קשת", לעומת זאת, אשמה ועוד איך בתאוות בצע שגרמה לה לשכוח את ההבדל הקטן בין תוכנית טלוויזיה להפסקת פרסומות. קחו למשל פינה בשם: "דקה שלמה מבוזבזת וחסרת משמעות שתפקידה ציון שם המפרסם". בעלי הבית מתבקשים לתרום תלושי קנייה מתנת "אייס" לגוף נזקק שהם בוחרים. בעלי הבית מרוצים, הנזקקים מרוצים, וקברניטי "אייס" מרוצים מאוד. כמה נחמד להיראות פילנטרופ כשהלוגו שלך מבצבץ על המסך בעקשנות כל דקה וחצי. רק הצופים שואלים את עצמם מה לעזאזל הקשר בין תלושי קנייה לארונות קיר.

כמה הפסקות בספרינט מוקדשות בכל זאת ללימוד הצופים איך עושים מתלים וכיסוי מיטה, אבל גם אלו בלתי ממצות ונותנות הרגשה של לצאת ידי חובה. במקום להראות את הדברים שישדרגו לכם באמת את הבית למדנו איך עושים לוח מודעות מכוסה בבד. והמוצרים? נכון, מבית "אייס". כדי להחיות את השעמומון מצולמים מדי פעם קטעי הומור, אם שיפוצניקים שרודפים אחרי טרקטורון עושים לכם את זה כמובן. בנוסף, עבור הנאתנו הצרופה גם הומחזו כמה קטעים כדוגמת אורית גורן המקסימה מנסה לבנות בסיס למיטה, רעיון נחמד לשם שינוי, אך במקום להראות איך, כמה ולמה, אנו עסוקים באלימור שמנסה "להעיר" את אחד מחברי הצוות שהלך לישון על המיטה. אכן משעשע.

ואיך אפשר בלי מנחת התוכנית, זו שנושאת את התוכנית על כתפיה ומחברת בין אנשי הצוות השונים. בראשית הייתה ליאת תימור המתוקה, שבכל פרק שלפה מתיבת ההפתעות שלה עזרים לקישוט הבית. היא הייתה הדבק המחבר, אך נתנה מקום גם לאנשי המקצוע להתבלט. אלימור זילברמן, על הבלונד והדיבור המתחנחן, רואה עצמה כעמוד התווך של התוכנית אך מפחדת לעזור כדי לא לשבור חס וחלילה את הציפורן. משפט המפתח שמלווה אותה עם כל יציאה לפרסומות, "אל תעזבו אותי לבד", אומר הכל. אם נגרים וטפטים מפחידים את גברת זילברמן מדוע היא מנחה תוכנית לשיפוץ הבית? מנחת התוכנית צריכה להיות מקור המוטיבציה והאנרגיה. במקום זה מסתובב הצוות חסר חדוות יצירה ומשפץ את הבית כדי לגמור את היום וללכת הביתה.


תוכניות עיצוב הן עניין לא מסובך במיוחד. כל מה שצריך זה מעצבים מוכשרים, אנשי מקצוע מנוסים ובעלי בית שמוכנים להקריב את נחלתם למען המדע. העונות הקודמות של "עבודת בית" הוכיחו שלא צריך להיות בריטים בשביל להצליח, גם בפרובינציה הקטנה שלנו יש אנשים מוכשרים. חבל שבעונה הרביעית כל אלו נופלים קורבן לעריכה גרועה, פרסומות וחסויות מכל הבא ליד ומנחה אחת מעצבנת. תרגישו בנוח לעזוב אותה לבד.