בגיל 15 אתה פותח בישראל את חשבון הבנק הראשון שלך. אתה עושה את זה אחרי שהכרה כלכלית מתפתחת בך ואתה מבין אמת גדולה לגבי החיים וכסף בכלל: אי אפשר להגיד לא למי שמציע לך כרטיסים בחינם להופעה של משינה.
ויטו קורליאונה, גנב ידוע לשמצה, אומר ב"סנדק" שהגנסטרים מעולם לא גנבו יותר כסף מעורכי הדין שבאים לעבודה עם תיק ועט. הוא כמובן פספס את הנקודה, עורכי הדין מעולם לא גנבו יותר כסף מהבנקאי שפיתה אותך עם תיק לחוף הים וזוג מטקות לפתוח חשבון. זאת הרי הסיבה העלובה שבגללה אנחנו פותחים חשבון בנק מלכתחילה. וזה גם היה קצה החוט שחשף את הפרשיה שהסעירה את המדינה השבוע והעלתה את החשד שהרוסים ברחוב הירקון מלבינים כספים בלי הכרה.
הסתבר שאחרי שפתחו 7,501 חשבונות קש הם נתקעו עם סטוק עצום של כריות לצוואר וכרטיסים להופעה של זמר עלום שם מבחינתם שדופק על הגיטרה ומופיע רק במקומות כמו מצדה. שוטר שהיה בהופעה ושמע שהקהל שר במבטא רוסי כבד: "באנו לכאן, בשביל הסל קליטה", הבין שקורה פה משהו מוזר.
הפרשיה החדשה מטילה עלינו אימה. כאיש פשוט בישראל אתה נותן את הכסף שלך לבנק ומקווה שהוא יעבוד בשבילך. אנחנו קשורים לכסף שלנו ובעצם במובנים רבים הוא כמו ילד שלנו. לכן רב הזעזוע כשאתה קורא פתאום בעיתון שהכסף שלך התחיל להיות מעורב בפעולות לא חוקיות. לפתע מסתבר שהוא נסע לאודסה במסגרת סבב של הלבנת כספים וגם הוציאו אותו מהכספומט שני גרוזינים שנתנו אותו אחר כך לזונה מולדבית. הכסף שלך מחוץ לבית עושה לך בושות.
וזה לא הנורא מכל. לפעמים אתה מגיע לבנק ושומע שהכסף שלך ברח מהבית. הוא כנראה לא אהב את הפנימייה שבחרת בשבילו, ועכשיו יש לך בחשבון המניות עשרה שקלים ו-30 אגורות, ורק דפי חשבון מהוהים שנשארו להזכיר לך את 35 אלף השקלים שהרווחת בחמשת אלפים שעות עבודה בבורגר קינג. במהרה אתה מגיע למצב שבמקום שהכסף שלך יעבוד בשבילך, המינוס שלך עובד בשביל הבנק.
אשם עד שהוכחה חפותו
עדיין קשה לדעת לאן החקירה הזאת תתפתח, וכמובן חייבים לזכור שבישראל כל חשוד הוא אשם, כל עוד לא הוכח אחרת, בייחוד אם יש לו שם רוסי ומצלמים אותו לטלוויזיה תחת הכותרת חשוד, אבל כבר עכשיו ברור שכל מי שעבר בסניף הירקון או אפילו ניסה לתפוס מונית לידו הוא חתיכת גנב.
וזה מתחיל מהבנק שגובה עמלת שורה, עמלה על המינוס בחשבון, עמלה אפילו יותר גדולה אם יש לך פלוס בחשבון, "עמלת דמי ניהול חשבון" שזה הסכום שגובה הבנק כדי לממן את העלות של גביית כל העמלות שמנינו מקודם, ואפילו "עמלת עט שמחובר לחוט מסולסל ואי אפשר לגנוב אותו בחיים מהכספר".
אבל הגניבות לא נגמרות במדיניות הגזל הרשמית של הבנק. הרשימה ממשיכה: מנהלי הסניף גנבו כסף מהמדינה ולא דיווחו על השוחד שקיבלו. הרוסים שהלבינו כספים לא דיווחו שהרוויחו מעסקי נפט בווייטנאם, הברחת נשים ואבטחה של קניונים ברחבי הארץ. עיריית תל אביב גובה קנסות חניה לאורך כל רחוב הירקון בסכומים שאינם חוקיים כבר 30 שנה, ואפילו בעל החניון שצמוד לבנק גובה 50 שקל לשעה הראשונה, ועוד 40 שקל לכל שעה נוספת או חלק ממנה, בדיוק כמו הזונה המולדבית שעובדת מאחורי הבנק. רק שלהבדיל ממנה, הוא לא נותן שום דבר ראוי בתמורה.
מאז מעולם הבנקים מעוררים את השנאה של הציבור הרחב. ראשי הבנקים עשו סקר לבדיקת תחושות הציבור כלפיהם והתוצאות היו מדאיגות ביותר. מסתבר שאחרי החמאס והתוכנית ב"טריבונה" עם אבי רצון, הבנקים הם הגוף הכי שנוא במדינה. בתגובה הבנקים מתכננים כעת עמלת שנאה, שמכספיה יממנו את הקמפיין לשיפור תדמית הבנק ואת המטוס הפרטי החדש של שרי אריסון.
היחס של הבנק אל לקוחותיו הוא מפליא. אם הייתם ניגשים אלי עם מעטפה מלאת כסף ואומרים לי קח, זה כל מה שהרווחתי בחיי ואני רוצה שתעשה עם הכסף הזה מה שאתה רוצה, אני מאמין שהייתי אומר לכם תודה, מכין לכם כוס קפה ומנסה לברר מאיזה מוסד ברחתם.
הבנקים שמקבלים מאיתנו את המעטפה הזאת נותנים לנו יחס שונה בתכלית. רובנו מקבלים שירות במרתף של הסניף, בו מתרכז גז רדון בכמות שמאפשרת לבן אדם רגיל לראות אותו מרחף באוויר, ושתי פקידות שלא יודעות עברית או את לוח הכפל מטפלות ב-60 אלף לקוחות במקביל.
האנשים שחשובים לבנק מקבלים שירות בקומה השנייה של הסניף. אנשים אלו בנו במו ידיהם במשך עשרות שנים עסק כלכלי שחייב לבנק מעל עשרה מיליון דולר לפחות והם מקבלים את היחס הטוב ביותר. מדי פעם מנהל הסניף נוסע איתם הביתה ומכניס להם כלים למדיח. הכלל הבנקאי הבסיסי אומר: אם הוא חייב לנו 100 שקל נצעק עליו. אם הוא חייב לנו עשרת אלפים נשלח לו מכתב מעורך דין ונחסום לו את החשבון, ואם הוא חייב לנו שלושה מיליארד דולר, הוא כנראה הבעלים של הבנק.
קח מספר
מבט קצר בהיסטוריה של הבנקים מלמד שדבר לא השתנה. הבנקים המודרניים נוסדו באיטליה. הראשון יוסד במאה ה-15 על ידי חלפן כספים נודע שקרא לעסק שלו: Taula de cambi או בתרגום חופשי השירותים של קאמבי. בזמן שאנשים שהיו נכנסים לעשות את צרכיהם בביתן שלו, פאולו קאמבי היה שומר להם על הארנקים. בשעה שהם רצו לקבל את הכסף חזרה, הם היו צריכים לקחת מספר, לעמוד חמש שעות משפילות בתור, שבמהלכן היו חייבים להיכנס שוב לשירותים, ולהתחיל את התהליך מחדש. מי שביקש יכול היה להשאיר את הכסף אצל קאמבי ולקבל בתמורה כרטיסים להופעה חינם של נזירות בקתדרלה של סן פיטר ונאד מיוחד ליין.
מה שגרם לבני האדם להיכנע למאפיונר האיטלקי ולהכניס את כל כולנו למערכת הבנקאית הוא הפחד. אנחנו פשוט לא יכולים ללכת לישון במחשבה שבמטבח, מאחורי המדיח, מודבק בסלוטייפ, נמצא כל הכסף שחסכנו בחיינו. אולם הפחד כידוע הוא היועץ הגרוע ביותר שאפשר למצוא אחרי חיים רמון ודב ויסגלס.
אם היה לנו אומץ היינו חופשיים. הכסף היה אצלנו ביד כל הזמן. היינו חיים חיים אחרים. היו לנו עסקי גז לא חוקיים באוזבקיסטן והאישה שלנו היתה דוגמנית על. לא היינו נותנים לבנקים לגנוב אותנו או לאחרים להלבין כסף באמצעות הפק"מים שלנו. לא, אנחנו היינו מלבינים שטרות של כסף אוזבקי בעצמנו. אם רק היינו מנצחים את הפחד, אנחנו היינו אלה שמוציאים הודעה לעיתונות מתא כלא בספרד ומכריזים שכל העסקים שלנו ברוסיה, איי קימן, ואנגולה הם חוקיים ומיד אחרי שתסתיים החקירה של משטרת צרפת נשמח לענות על שאלות משטרת ישראל.
במחשבה שנייה, אם היה לנו אומץ שלא ללכת בתלם כמו כולם, גם לא היו לנו זוג מטקות וכרטיסים להופעה של ארקדי דוכין. ואני לא הייתי מחליף את המטקות שהרווחתי בגיל חמש עשרה באף סינדי קרופורד.