וולף וולף

לא בכל יום פוגשים מוזיקאי שיש לו גם תעוזה וגם כישרון נדיר. לא כל מוזיקאי כזה הוא ילד אקסצנטרי בן 21 שגדל על מלחינים אוונגרדיים מהמאה ה-20, עבר על כל הבק קטלוג של וורפ, יודע לכתוב בלדות פולק קורעות, והתחביב שלו הוא לבנות תרמין (???). תכירו בבקשה את פטריק וולף. כמו מקבילו מעולם רחבות הריקודים, אנדי ברוקס, מדובר בבחור בריטי צעיר שנודה מהקהילה כשהופיע במועדוני גייז בגיל בר מצווה ונפל מהאוטובוס של בית הספר לתוך האוטוסטרדה הבלגית, וגם באחד שמקליט את הסאונדים שלו במקומות אקזוטיים כמו אתרי בנייה (אבל מה זה לעומת ברוקס, שעשה אלבום שלם עם סאונדים ממחנות עבודה להומואים מהתקופה הנאצית?).

למזלנו, וולף שרד את כבישי בלגיה, ואלבומו השני ההרפתקני, שיוצא כעת, מלא בשירים מצוינים, סאונדים מוזרים, עיבודים מלאי השראה, כלים קלאסיים ורעיונות שמספיקים לחיים שלמים. ייתכן שזהו האלבום שברייט אייז ניסה לעשות בחלק האלקטרוני יותר של צמד האלבומים שהוציא לאחרונה, אך ייתכן גם שהאלבום הזה הוא מקורי מדי מכדי להשוות אותו לעבודה ספציפית של מישהו אחר. הקטע הפותח, שמכיל את וולף מנגן על כינור, עלול להטעות אתכם, כי בהמשך יגיע "Teignmouth", שנשמע, ורק כדי שיהיה לכם מושג, כמו סקוט ווקר ופור טט מארחים את קייט בוש בקולות רקע, בחלל. מיד אחר כך מגיע "The Libertine", שמתחיל בקטע קלאסי עם פסנתר וכינור וממשיך עם משהו שנשמע כמו סוס דוהר בתוך מוחו של אפקס טווין, ומדבר על פיט דוהרטי, הג'אנקי החופשי ביותר שנכנס ויצא מבתי כלא ומקייט מוס. יש גם קטעי פולק רגילים יותר, שבהם שר וולף על רקע כלים סטנדרטיים כמו כינור, אקורדיון יוקלילי ומכונת כביסה.

זהו אלבום שמזקק את כל מה שטוב במוזיקה בשעה אחת: הוא מאתגר, הוא יפהפה, הוא עמוק, והכי חשוב, הוא אחר בצורה שקשה לתאר במילים. הכניסו אותו אל חייכם.

פטריק וולף, "Wind In The Wires" (יבוא, Tomlab)