לא אהיה הראשון שמכתיר את השחקנית רונית אלקבץ כיחידה בדורה, וגם לא הראשון שיכריז עליה כיחידה במינה. כל התפקידים שגילמה היו אקסצנטריים, יוצאי דופן, מיוחדים על סף הבלתי-אנושיים, ובלתי מתפשרים בעליל. אלקבץ, שהופעתה הדרמטית לבושת השחורים ועתירת המניירות תמיד היוותה חלק נכבד בהתייחסות אליה, נמנעת בקנאות מקיצורי דרך והולכת עד הסוף עם כל דמות שהיא מגלמת. כפועל יוצא מכך היא גם נוהגת לבחור לרוב בדמויות מהשוליים החברתיים, המהלכות בחוסר שיווי משקל על הגבול הדק בין שפיות לשיגעון.
אחרי שסחפה תשואות רמות על תפקיד האם הזונה ב"אור" האפל של קרן ידעיה, מגלמת אלקבץ הפעם אישה פשוטה לכאורה. אם לארבעה המנהלת מספרה שכונתית קטנה בתוך ביתה, סובלת ממערכת הנישואין המדכאת בה היא כלואה, וזועקת לחופש. את כל כוחות המאגיה השחורה המשמשים אותה בתפקידים ה"גדולים מהחיים", מביאה אלקבץ גם לדמות הזו. ואם תאהבו או לא תאהבו את התפוצצויות הרגש שהיא מבעירה על המסך, לא תוכלו להתכחש לעוצמה החד פעמית שיש בשחקנית המרתקת הזו.
"ולקחת לך אישה" מתאר משפחה מרוקאית בחיפה של שנות השבעים, הנקרעת בין ניסיונותיו של האב אליהו לשמור על צביון דתי, לבין גישתה הליברלית יותר של האם ויוויאן, המשקה את בנה הצעיר בחלב אחרי שטעם מן העוף ומקבלת את רצון בנה המתבגר להמשיך לישון בשבת בבוקר במקום ללכת עם אביו לבית הכנסת. ויוויאן קצה מזמן במסגרת המשפחתית המסורתית. היא חולמת על רישיון נהיגה, שבעלה מסרב להוציא, כדי שתוכל לקנות בו את עצמאותה, וחולמת על אלברט, גבר נשוי שהיתה מעורבת עימו, שהיה היחיד שידע להעניק לה את החופש להיות עצמה. רונית והאח שלומי אלקבץ, שכתבו וביימו יחד את הסרט, מכניסים אותנו אל בית המשפחה ואל מוחה וליבה של ויוויאן בשלושת הימים שלפני השבת, בהם חוזר אלברט אל חייה במפתיע והקונפליקטים כולם באים אל שיא.
קרנבל וגינאלי
יותר מכל דבר אחר, "ולקחת לך אישה" הוא סרט כן. כמו אלקבץ עצמה, הוא לא מתפשר, לא מתחנף, ומביא מציאות מאוד מסוימת אל המסך. הם יכולים להכחיש כאוות נפשם, אבל קשה שלא לחוש שהאחים אלקבץ מביאים בסיטונאות מטענים מהבית המרוקאי בהם גדלו, מה שהופך את הסרט לאינטימי בצורה כמעט בלתי מוכרת, ובהרבה מובנים גם לשירת הברבור של שחקניתו הראשית. על אף שהיא נוהגת להיחשף בברוטאליות בכל סרט בו היא משחקת, ולא בוחלת בסצנות סקס תובעניות או סצנות אונס קשות, נחשפת כאן אלקבץ כמו שלא עשתה בעבר ומגלה טפחים חדשים בפרסונה הקולנועית שלה.
הסרט נפתח בתקריב ארוך שלה. ברקע, קולותיהם של גברי השכונה המשכנעים אותה לעשות שלום בית ולהתפייס עם בעלה. מכאן והלאה, פניה המהממים הם אלו שמובילים את העלילה. אלקבץ מכשפת את המצלמה. מכל זווית צילום היא סוחטת צבע אחר, ניחוח שונה. רגע אחד היא מאיימת כבאבא-יאגה, רגע אחר היא מקסימה כאודרי הפבורן, ורוב הזמן היא בעיקר מרשימה כמו רונית אלקבץ. היא מפגינה בסרט הן את איכויותיה המעודנות ונגיעתה הרכה בניואנסים, והן את התפרצויותיה האמוציונאליות, שבאין במאי חיצוני שישים להם רסן, מגיעות לשחרור דציבלים שעשוי לצרום לרבים באוזן.
על אף שניחוח חריף של קרנבל וגינאלי החוגג את החופש הנשי נודף משם הסרט ומתיאור העלילה שלו, "ולקחת לך אישה" אינו מניף שום דגל פמיניסטי בגאון. הוא אינו ניכר במודעות פוליטית וחברתית מדוקדקת, אלא באמת פשוטה ובלתי מלוטשת. נקודת המבט היא יותר אנושית מאשר נשית. כמו כן, הסרט גם לא חוגג על השטיק העדתי המעייף, ולא מרקד במימונת הסטריאוטיפ המרוקאי המוכר. הוא אכן מציג את הטמפרמנט העז של המשפחה המרוקאית, אך מעביר אל המסך גם את העדינות והשקט של הגבר המרוקאי החושני, שמבשל ומטפח את מראהו החיצוני. הוא לוקח את העולם המרוקאי הסטריאוטיפי והפטריארכאלי, בו האישה ממוקמת במשבצת מוגדת ונחותה מהגבר, והופך אותו לשירה. עם אווירה מוחלטת של סרט זר, ומחוות סגנוניות לקולנוע הישן והרומנטי, "ולקחת לך אישה" הוא כמעט פואטיקה קולנועית.