חלב, זה מגעיל אותי

מכל הפחדים שבהם עוסקת ז'וליה קריסטבה בספרה "כוחות האימה", בולט במיוחד הפחד שמעורר בה החלב. "...התכווצות של הגרון ואף למטה מזה, של הקיבה, של הבטן, של כל הקרביים, קופצת את הגוף, דוחקת בדמעות ובמרה, מאיצה את קצב הלב ומעלה אגלי זיעה על המצח ועל הידיים. הסחרחורת מטשטשת את המבט..."(עמ' 8). תיאור ההגעלות הזה ממשיך וממשיך, וחוברים אליו תיאורים דומים ביחס לצואה, לדם, להפרשות אחרות, אבל גם למוות, וגם פחד מנשים, מהומואים, מיהודים, מסוסים (!), פחד מאחרים, מכל מה שמדפק על דלת ביתך וטורף אותך בשנתך, מאיים על גבולותיך, על הגדרתך, עליך. כן, ב"כוחות אימה", החשוב מבין חיבוריה של הפסיכואנליטיקאית והבלשנית ז'וליה קריסטבה, הפחדים כולם מתנקזים אל מקום אחד. וכאילו שאין כאן טרור ותאונות דרכים, כעת, הודות למפעל התרגומים המבורך של הוצאת רסלינג, גם הקורא הישראלי מוזמן לצלול בעברית אל המקום האפל הזה.

ומה מגלים שם למטה? את אמא, כמובן. כתלמידתו של לאקאן, שהיה תלמידו של פרויד, גם קריסטבה סבורה שהאם היא הסובייקט המשמעותי ביותר בחייו של האדם, שכן היא הראשונה להשפיע על התפתחותו כתינוק. אלא שב"כוחות האימה", בשונה מחיבוריהם של אבות הפסיכואנליזה הגברים, מדובר על האם לא כעל סובייקט נפרד מן הילד או מן התינוק, אלא על השלב הבראשיתי והקריטי שבו השניים כל כך קרובים זה לזה עד שהם מעורבבים, עד שהגבולות ביניהם לא ניכרים. קריסטבה, כזכור, היא גם בלשנית, ולכן היא מאפיינת את השלב הזה בחייו של התינוק כשלב של טרום שפה, כשלב שבו להברות ולצלילים אין מסומנים ברורים. שלב הגו- גו- גו הזה הוא מה שנקרא "השפה הפרה- סימבולית", אשר האב, שנכנס לתמונה עם אהדה מועטה מצדה של הכותבת, חושב כיצד לסכל. האב, אם כך, הוא נציגה של השפה המובנת, הגברית, השפה שבה ההברות והצלילים מקבלים משמעות מסוימת וברורה. קריסטבה לא אוהבת את זה.

בפרקים הראשונים של הספר קריסטבה מתארת התפתחותו הלשונית של התינוק בצל המעבר לשפת האב. עם התפתחותו של הפעוט, התינוק לומד להפריד בינו ובין אמו, בינו ובין הפרשותיו, בינו ובין העולם. אלו הם פרקים קשים לקריאה, אפילו בקנה המידה המשוכלל של הוגים צרפתיים, אשר גם אם לא מצליחים לצלוח אותם, שווה לחזור אליהם לאחר הקריאה בפרקים המאוחרים והקולחים יותר של הספר. חשיבותם היא בהבהרת הקשר בין שפת האב ומשמעויותיה הפוליטיות: שפת האב איננה רק שפת הסימנים המקובלת אותה לומד התינוק- עברית, צרפתית או אמהרית. כהמשך לתהליך שבו התינוק נפרד מאמו והפרשותיו, הוא גם נפרד מ"אחרים" - מנשים, ממיעוטים אתניים, מיניים, ומכל סוג של אחרות שנעלה על דעתנו. כל האחרים הפוליטיים הללו מזכירים, למעשה, את שפת הגו- גו- גו הישנה והמאיימת אשר הכל מבקשים לברוח ממנה. שפת האב, אם כך, היא טירה מבוצרת אשר בתוכה מהלכים רוחות רפאים מאיימות מן העבר, מן השפה הפרה- סימבולית, מן עידן שבו גבולות האני היו מטושטשים. קרום של חלב, טיפת דם, צפייה בבעלי חיים, מחשבה על יהודים או על מעשה סדום - כולם מעלים את רוחות הרפאים הללו מן האוב. אלו הם כוחות האימה.

קריסטבה היא הוגה פמיניסטית, וב"כוחות האימה" היא מבקשת לזמן את השפה הפרה- סימבולית, הנשית. את הפרקים המתקדמים בספר היא מקדישה לטקסטים מפורסמים מן התרבות המערבית אשר בהם היא מבחינה ברוחות הרפאים של אותה שפה מאיימת, והיא מבקשת להחיות אותם. ספר ויקרא, למשל, הוא דוגמא שכזאת, מכיוון שבאיסור שהטיל בו אלוהים על אכילת גדי בחלב אמו קריסטבה רואה גזירה פטריאכלית שתכליתה היא "התנקות" מן הלכלוך הפרה-סימבולי. "מסע אל קצה הלילה" של הסופר הצרפתי סלין הוא דוגמא נוספת, ובו היא מבחינה במשחק לשוני אשר מודע להבחנה הזאת שבין השפה מדוברת והגברית, ובין השפה הממלמלת, הנשית. קריסטבה מבקשת, אם כך, לזמן את השפה הפרה סימבולית ובאמצעותה לאיים, בעצם, על השפה המדוברת והגברית. אם בדרך הטקסט הקשה הזה לא מצליח לאיים גם עלינו, הקוראים, אז ניתן לצאת ממנו עם מודעות חדשה ומעניינת לגבי עצמנו. מודעות לגבי השפה שבה אנו מדברים, כותבים וחושבים, ובאמצעותה גם מבדילים, בוררים, מסמנים ומדכאים.