צ'יקמוקי

מוקי חושב שהוא עוקף מלמעלה. הוא באמת מאמין שזה מה שהוא עושה. הרברבנות המיקרופונית של המוק (דני ניב), שנתפסה כמשובת נעורים חוצפנית ועתירת הורמונים בימי שב"ק העליזים, תפחה בימינו אנו לממדי אידיאולוגיה פוליטית של ממש. זה כבר לא שוויץ שוביניסטי עם חן עלומים _ זו אשכרה משנה סדורה, קונספט רוחני תופח, וזו גם הכותרת העוטפת את אלבום הסולו החדש שלו, השני במספר (אחרי "שמע ישראל" המצליח): הכל חרא חוץ ממני, ותעשו את החשבון בעצמכם. מה בדיוק חרא? נו, זה שדופקים אותנו ומשקרים לנו, ואתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר. אבל בעצם אין מה לדאוג, כי מוקי כבר יטפל במלכינו הרעים והמושחתים בעזרת אותות, מופתים והמון מילים לועזיות (עם קצת אהבה - לאל ולליידיז - להשלמת התמונה).

האמת היא שאני לא מקנא במוקי. הוא באמת מוכשר, ועם שותפו ליצירה, המפיק פילוני (דני קרק), הוא ממשיך ליצור הכלאות ברמה גבוהה מאוד בין היפ-הופ מסחרי ורוק-רגאיי רך, כשהתכנים הטקסטואליים נעים בכבוד בין המחאה החברתית לניחוח הג'ה ומסרים רוחניים חובקי יבשות. הבעיה שלו היא הבעיה של כל אמן ישראלי המנסה בימים אלה לנוח על משבצת הנביא בשער - זה כמעט בלתי אפשרי. ניתן אולי לדבר על המצב מזוויות אלטרנטיביות ולהציע התבוננויות מעניינות, אבל כל ניסיון להצהיר הצהרות מתוך תחושה של עליונות מוסרית מתרסק על מזבח הפוליטיות השחוקה. באיזו גזרה שלא תציב כרגע את שיר המחאה שלך, תמצא את עצמך או שטוח כמו נגה שחר, או חמקן ולא נוקב מספיק. ובכל זאת, מבין שתי הקבוצות הנזכרות, אלה השטחיים עדיפים, כיוון שהם לכל הפחות מביאים איתם מהבית עמוד שדרה, ואחד כזה תמיד מועיל לך כשאתה מנסה לשכלל ולבגר את הרעיונות שלך (מאיר אריאל של "רישומי פחם" הוא דוגמה טובה לכך). מוקי משתייך בבירור לקבוצה השנייה: במסווה של מה שהוא מכנה "עקיפה מלמעלה" הוא פשוט נמנע לחלוטין מכל אמירה בעלת משקל. מובן שיש לו פאסון של לוחם חופש וברגעיו הנועזים הוא אפילו מרחיק לכת עד כדי הכרזה ברורה שהוא נגד מלחמות, אבל כשפורטים את הלהג הווירטואוזי שלו לתוכן נטו, נשארים ביד עם כלום בריבוע. עיצרו וחישבו על זה: מה בעצם אומר השיר "עוקף מלמעלה"? איזו תועלת מעשית אפשר להפיק מ"זה לא נגמר"? מה בעצם נעשה אחרי שנשמע את "לא נפסיק לחלום"? נכון, מדובר ביצירת אמנות, לא בעמוד הדעות של עיתון "מעריב", אבל חלק אינטגרלי מהשטיק של מוקי הוא הקריאה "יש לי את הפתרון" כשלמעשה יש לו רק את הקריאה, וזו מתבררת כריקה ועקרה. העובדה שהשירים שלו עטופים בעבודת אולפן משופצרת אש וסאונד בנזונה רק מחזקת את התחושה שמדובר בלא יותר מבלון. אז כן, ההפקה של פילוני באמת ממש ברמה - בין אם אלה קטעי הייר-מטאל פומפוזיים, ג'ז מלנכולי או היפ הופ שחור פר-אקסלנס כמו שמוקי לא עשה מעולם - וגם החרוזים מביאים אותה בשיחוק לא אחת, אבל כל עוד מוקי ממשיך לעקוף מלמעלה במקום להחליט לאן ואיך בדיוק לכוון את החצים שלו, מה שהוא משאיר תחתיו זה בעיקר אוויר חם.

מוקי, "עוקף מלמעלה" (אן.אם.סי)