מתילד (אודרי טאטו) היא צעירה נכה הגרה בעיירה קטנה, ומבקשת בסיום מלחמת העולם הראשונה למצוא את ארוסה, מאנק (גספאר אולייל), שלדעת כולם אינו עוד בין החיים. מאנק, יחד עם 4 חיילים אחרים, נידון למוות בירוקרטי-מוזר במוצב מרוחק בשם "בינגו דמדומים", בשל פציעה שגרם לעצמו בניסיון להשתחרר מהצבא. החמישה נשלחים לשטח הפקר בין הכוח הצרפתי לגרמני. שם, מקווים אלו שדנו אותם, הם יהרגו על ידי אש האויב. מתילד מרגישה כי מאנק עודנו בחיים, שוכרת בלש פרטי ויוצאת במקביל בעצמה לתחקיר נועז וחסר פשרות. ז'אן פייר ז'נה מביים כאן את פרויקט חייו, דרמת מלחמה רומנטית על פי ספרו של סבסטיאן ג'פריסו. אבל תכניסו את הממחטות לכיס, זה רחוק מלהיות מה שדמיינתם.
ז'נה הנפיק שני סרטי קאלט מוערכים ("עיר הילדים האבודים" ו"דליקטסן") והתפדח עם "הנוסע השמיני 4", לפני שפרץ בענק לארה"ב ולעולם כולו עם "אמלי" המרענן והקסום מ-2001, שגם בו שיתף פעולה עם טאטו. "אמלי" ועתה "שנים של אירוסין", הוכיחו כי גם הבמאי וגם הכוכבת שלו גדולים על מולדתם, בדברם "קולנועית" בינלאומית שוטפת. עם כל הכבוד (בעיקר העצמי) של תעשיית הקולנוע הצרפתית, שני הקליברים האלה מכוונים אולי למסה הרחבה ביותר שצרכה אי-פעם קולנוע פרנקופוני, יותר מטריפו ושברול גם יחד. מעבר לזה, אין לי ספק כי אם "שנים של אירוסין" היה נעשה בארה"ב, על ידי אחד מהגוורדיה הבכירה בהוליווד, הוא היה מותיר את קלינט איסטווד עמוק בכסאו לפני שבועיים.
טאטאתי ת'תא
ובהקשר האוסקרי: נשגב מבינתי כיצד הצילום של ברונו דלבונה לא זכה בפסלון (למרות שהיה מועמד). דלבונה מצייר אירופה עכורה אך פיוטית באופן קסום, כמעט קשה לתפישה, כשהצבעוניות המתקתקה והנוסטלגית ששלטה ב"אמלי" (שגם אותו צילם) מוחלפת באווירה של גלויה עצובה ונשכחת משדה קרב עלום. יחד עם העיצוב האמנותי עוכר השלווה והגובל-בטירוף שלו, זהו אחד הסרטים המרשימים ביותר מבחינה ויזואלית שנעשו בשנים האחרונות. ז'נה הוא במאי שצמא לגדו?לה על המסך, למופע ראווה. ככזה, יחד עם האמצעים העומדים לרשותו (סרטיו נעשו בתקציבי ענק במונחים אירופיים), הוא שם חותם ייחודי בנוף הקולנועי הנוכחי. אם ב"אמלי" הוא לקח את הצופים לתוך אווירת לונה פארק סוריאליסטית, אז כאן אתה נסחף עמו לגיהינום ובחזרה, אך תוך תחושת ביטחון ואופטימיות שמוחדרת בך מכורח נגיעות קומיות מתוזמנות-היטב, ודמות ראשית מיוחדת במינה.
אודרי טאטו, שעוררה רגשות אמביוולנטיים אצל רבים ב"אמלי", מוכיחה כאן למלעיזיה את כשרונה הבלתי-מעורער. דמותה של מתילד היא יוצאת דופן וקשה לפענוח בצפיה ראשונה. ארוסה אוהבת ונחושה, תמימה אך מתוחכמת, קרת רוח ורגישה בעת ובעונה אחת. לפעמים החזות הזו שלה, בתוספת ההומור של ז'נה, יוצרים קהות חושים מסוימת במה שאמור להיות כביכול אפוס עמוס-רגשות. למרות סצינות מאוד לא קלות, ז'נה מצליח בעזרת עטיפת מתיקות-מרירה, להפוך את הכאב לנסבל, לפעמים אפילו למבדר, כשהוא שוזר את ההומור השחור שלו בין פצע לחתך, והכל בשפה ויזואלית מיוחדת במינה.
כסרט מלחמה, "שנים של אירוסין" הוא הטוב ביותר בז'אנר מאז "להציל את טוראי ראיין", בעיקר בזכות כמה סיקוונסים מפעימים של קרבות. הבעייתיות שלו נוצרת בהבלחות הלא-סדירות של הקומי והרומנטי, כשלצדם הניסיון (כנראה) לדחוס כמעט את מלוא הרומן למסך. אלה יוצרים לפעמים קצב לא אחיד וזרימה בעייתית. עם זאת, כל שאר המרכיבים במרק התקופתי היפהפה הזה מפצים על כך. "שנים של אירוסין", מבלי יותר מידי קשקושים אנטי-מלחמתיים מיותרים או דביקות סנטימנטלית, סוחף את הצופה לחוויית צפיה מיוחדת, ונותן לך לשוב משדה הקרב עם הרגשה טובה בבטן.