את ג'וש ראוז הכרתי ממש במקרה. בנסיעת הפתעה ללונדון, במאי 2003, ניסיתי לאתר הופעות מעניינות (איכשהו תמיד יש מה לראות בשבוע אחרי הטיסה חזרה הביתה) ובעיון ב"טיים-אאוט" המקומי ראיתי את שמו בהופעות המומלצות. לא ממש היה לי מושג במי מדובר, אבל השם שלו היה לי קצת מוכר. נסענו בטיוב לאזור שפרדס בוש בלונדון ודקה לפני שהתייאשנו מצאנו את האולם, שנראה מתאים יותר לכנס פעילי ליכוד. מול לא יותר מ-70 איש עלה ג'וש ראוז לבמה עם גיטרה אקוסטית ביד ושלישיית כלי מיתר, וכבש אותנו כבר בשיר הראשון. מאז אנחנו אוהבים. עד היום, אגב, אני חורש את הרשת בניסיונות נואשים לאתר את ההופעה האקוסטית החד פעמית הזו.
אפתח ואומר שג'וש ראוז הוא לא קאנטרי, למרות שלדיסק החדש שלו, החמישי במספר, קוראים נאשוויל בירת המייבבים ושבורי הלב. קצת קשה להגדיר את המוזיקה שלו כי היא מושפעת מהרבה סגנונות. הדרך הטובה ביותר להמחיש במה עסקינן היא פשוט לדמיין את המוזיקה של שעות הבוקר (בעיקר של גל אפלרויט) בתחנה השפויה היחידה על הסקאלה הארצית 88FM. הוא משלב בחינניות יתר את האקוסטיות של האמריקנה עם גיטרות מצלצלות במסורת הסמיתס, עם שירה שבאה ממעמקי מוטאון (בלבן).
ג'וש ראוז נולד ב-1972 בנברסקה שבארה"ב וב-98' הוציא את אלבום הבכורה שלו, "לבוש כמו נברסקה" (אלוהים יודע מה זה אומר), שלא זכה לחשיפה או לפרגון יוצאי דופן. שנה אחרי כן חבר לקורט ווגנר מנהיג למבצ'ופ, להקת 88FM נוספת, והקליט אתו את מיני האלבום "צ'סטר". ב-2000 הוציא אלבום נוסף, ורק ב-2002, עם יציאת הדיסק "מתחת לכוכבים קרים וכחולים", התחילו המבקרים לסמן אותו כמשהו מעניין. הדיסק זכה לחשיפה מסוימת ברדיו, בעיקר בזכות העובדה שאחד משיריו נבחר על ידי קמרון קרואו לפסקול הסרט המזעזע "ונילה סקיי". רק אחר כך נכנס ראוז לאולפן עם חבורת נגנים והקליט, כמעט לגמרי בלייב, את הדיסק "1972". השמעות בכורה מהאלבום שמענו מהאיש בעצמו בהופעה ההיא בלונדון, כשבאחד השירים הוא הדריך את הקהל הקטן והמוקסם בסוג של קנון מאולתר. כמעט שהתחבקנו עם הזרים שמסביבנו. אצל עינת שרוף זה לא היה קורה.
קרוסבי סטילס ומאר
בפתח 2005, אחרי דיסק אוסף, חוזר ג'וש ראוז עם אלבום דומה ברוחו לקודמו ועל כנפי ביקורות אוהדות במגזינים בינלאומיים (וגם כאן). במגבלות הז'אנר, אולי הוא יעשה את זה בגדול. כבר בשיר הפותח "נייט טיים" קשה שלא להישאב למלודיות הפשוטות אך הכל כך כובשות שלו, עם השילוב המוצלח בין הגיטרות האקוסטיות ללאפ סטיל עם ניחוחות הקאנטרי והשירה החצי גבוהה. אחריו מגיע הסינגל הראשון מהאלבום, "חורף בהמפטונז" שם אפשר די בקלות לזהות ליין גיטרה שהושאל מג'וני מאר יחד עם הרמוניה ווקלית כמו של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג לפני שאכלו סמים לארוחת בוקר.
שאר הדיסק ממשיך באותו כיוון מלודי, לעיתים גולש לשמאלץ, אבל כל כך יפה וקסום שיגרום לכם לתת לנהג החוצפן להסתנן לנתיב שלכם כשחיוך קטן וטיפשי מרוח לכם על השפתיים. האמת, התלבטתי בכלל אם לכתוב ולהמליץ על הדיסק הזה, אולי מתוך גחמה סוציומטית לשמור כמה אומנים נהדרים כמו ג'וש ראוז רק לעצמי. יאללה תרוויחו.