מאמי, חזרתם

עם סיום העונה הראשונה של "השיר שלנו" לפני כמה חודשים, למדו צופיה האדוקים על בשרם תהליך התנקות אמיתי מהו. האמת, היה קשה. אבל עם הזמן שכך הפיזום האובססיבי של "האור בחיי", ובסוף הפסקת לקרוא לחבריך מאמי, לאויביך לקרדה מיובשת, ואפילו הפסקת לתאר כל בילוי טוב במשפט "שזה אי אפשר לתאר בכלל". למרבה הפלא, התברר שאפשר למצוא גם אופציות בילוי אחרות בערב מאשר לשבת מול הטלוויזיה ולחכות לנעמי שחר שתדפוק איזו סטירה לדנה שניררר.

מילים רבות כבר נשפכו על איכויותיה של "השיר שלנו" כטלנובלה הראשונה שפנתה לכל הקהלים בעזרת הומור מתוחכם, התכתבות משעשעת ובלתי נלאית עם עולם הטלוויזיה, טשטוש מוחלט בין השחקנים לפרסונות המגלמות אותן ובמקביל יצירת תפניות עלילה מותחות ומופרכות ובריאת דמויות מצחיקות ובלתי נשכחות. בגלל כל המעלות האלו ועוד, הצליחה "השיר שלנו" להתברג לאותה עמדה נדירה של קאלט מצוטט ואהוב שאוסף סביבו קהל צופים נאמן שמתקשר עם עצמו במעגל סגור עם שלל ביטויים, סלנג ואינטונציות מעולמה של הסדרה. אך יתרונה הנדיר של הסדרה נותר טמון בעובדה כי דמויותיה הפכו לחברים קרובים של הצופים. ההזדהות המקסימלית שהסדרה עוררה הובילה לכך שדיון ידידותי על מערכת יחסיהן הבעייתית של נינט ונועה שחר הדרדר פעמים רבות לסכסוך טעון וכמעט לחילופי מכות.

עומס ציפיות בלתי אפשרי שכזה יצר סיטואציה בעייתית עם עלייתה של העונה השנייה לאוויר. מה לעשות ואפילו אשליה טלוויזיונית לא יכולה לעמוד ברף הפנטזיות של מעריציה המכורים. ככה זה. מפגש עם חברים ותיקים אחרי פרידה ממושכת תמיד מלווה בתחושה זרה ומוזרה. בנוסף, "השיר שלנו" כבר איננה אותו תינוק רענן מלפני שנה, ועם כניסתה לזירה של "טלנובלה בע"מ", תחושת החדשנות והבלעדיות של הסדרה נשחקה מעט. אמנם הפרק הראשון כלל דאחקות על מיכל זוארץ, הופעות אורח משמחות של לילית נגר ו-ג. יפית, פרודיה על "Neighbors", טוויסטים עלילתיים מפתיעים והתפתחות מעניינת של הדמויות, אבל עדיין העלילה קרטעה במקצת כגלגל שלא שומן עד הסוף.

מהדקה הראשונה של הפרק, שנפתח שלוש שנים לאחר הסיום המפואר בקדם אירוויזיון, היה ברור כי לפנינו עולה "השיר שלנו" בגרסתה המשודרגת. הפתיח המרושל וההיתולי קיבל חזות מלוטשת ונוצצת, הלוקיישנים המוזנחים של בית הספר של ירדנה טמיר התקדמו לצילומי חוץ ולפרויקט המגורים היוקרתי "סאן אנד ביץ'", המצלמה הסטאטית התקדמה לניידות שכללה אפילו תנועה ב-360 מעלות ונינט התקדמה לג'ינס. חוץ מזה הכול נשאר כשהיה. מיקי קרעה מצחוק בפטפוטיה עם הפוסטר של אקי אבני ונעמי שחר התעלתה עליה בסצנת הכלא בה עונתה על ידי זיופיה של רוני מפרויקט 2Y ובמיוחד בקטע בצינוק בו הוקרן בפניה הסרטון של הפסטיגל בלופ אינסופי, בכיכובה של נינט כמובן. גם התפניות הדרמטיות נותרו אפקטיביות, כמו חתונתה המפתיעה של נינט, שהפגינה בשמלת הכלה שלה מרפסת שיכולה לאכלס בניחותא הפגנת שלום גדולה. אבל בין כל פנינים אלו, השתררה תחושה מאולצת במקצת. החיבוקים החוזרים ונשנים בין מיקי לנינט כבר עצבנו, הסצנות של אודי בהודו היו מיותרות ומשחקה של אליענה, שבימים כתיקונם דווקא עושה עבודה טובה, היה מגושם ואפילו מביך.

אך כל אלו הם קיטורים של מה בכך. כוחו של קאלט נעוץ באפקט המצטבר שלו ולא נמדד על פי פרק אחד. העיקר הוא ש"השיר שלנו" חזרה, ועמה שבה תחושת ה"יש לי יום יום חג". בחודשים הארוכים בהם לא זכינו לשזוף את עינינו בכוכבים של ירדנה לא עלתה שום סדרה אחרת שגרמה לנו לשבת ערב ערב מול המסך, לזרוק את הסלולרי מחוץ לחלון ולהתענג בכיף של עצמך. בסיכומו של דבר, הרי עדיפה התחרעות אחת של נעמי שחר במשך פרק אחד על עונה שלמה של עוד ריאליטי דה לה שמאטע מבית היוצר של ערוץ 2.