לא תשא את שם המכרז לשווא

הפתיחה של "עשרת הדברות" עלולה להטעות: דפיו של ספר הספרים מדפדפים ברוח על רקע מכתבה, התאורה תכלכלה-מהוקצעת והמוזיקה היא הכי הארי פוטר שיש. נדמה שלפנינו מוצר מכרזי קלאסי, כזה שנותן לנו "ערכים" בעטיפה של ממתק ומשווק רעיונות מורכבים בסיסמאות פופוליסטיות. רק רבע שעה מאוחר יותר מתקבל הרושם שמדובר במשהו אחר, מורכב יותר ממה שניתן לצפות מערוץ 2, מאתגר יותר, או בקיצור – תוכנית לא רעה בכלל.

אני אומדת "לא רעה" ולא סתם "מעולה" כי יוצרי הסדרה נופלים לחזרה רפטטיבית על קלישאה משעממת, שלא לומר מתנשאת, שחרדים, יראי שמיים ושאר גווני הקשת הדוסית, הם אנשים מאושרים ושלמים יותר מההדיוט הממוצע; שחיי המשפחה שלהם טובים יותר; ושהם עצמם בסבבה עם סביבתם. על פניו זו נראית כאידיאליזציה של הדוסים, אבל למעשה זה התנשאות חילונית מהסוג הבנאלי, לפיו "אנחנו" – והאנחנו כאן זה רונאל פישר והחברים החילונים שלו שעשו איתו את הסדרה – חיים את החיים האמיתיים, הקשים והמורכבים, שעה שהדוסים הם מין ילדים ט?מבלים ששמחים תמיד ואין להם לבטים, תהיות ורגעים מבאסים. ועדיין, למרות הסוגיה המעיקה הזו, שהעיבה על כל הפרק אתמול, מדובר במוצר טלוויזיוני משובח שנדיר למצוא בערוץ שתמיד ביחד.

זה מתחיל בבחירה להעניק תוכנית פריים טיים לבחור כמו רונאל פישר. מדובר בעורך דין, לא יותר מדי אנונימי, "שמן, שעיר ולבן" – כפי שהוא יגדיר את עצמו באחד הפרקים הבאים – ומגמגם. עניין הגמגום נידון בהרחבה, מלווה את רונאל מול מרואייניו ומול הפסיכולוגית שלו. הגמגום שלו לא קיצוני – תוכלו להבין אותו בנקל גם בלי כתוביות – אבל הדיקציה שלו רחוקה מהחלקלקות המושלמת שהתרגלנו לקבל מהטלוויזיה. היא דורשת מהצופים יותר מדי ריכוז. אולם ככל שממשיכה התוכנית נדמה שהגמגום במקומו מונח, שהוא יושב בנינוחות עם הספקנות הנוקבת, עם הניסיון להעמיק ולחקור את מה שנותן לנפש האנושית אחיזה.

הפרק הראשון עוסק בדיבר "אנוכי ה' אלהיך", ונסוב על שולי רנד ומשפחתו המתחזקת, כשברקע טקס חלוקת פרסי האוסקר הישראלי האחרון. כזכור, הוא זכה, הדוס, ועורר צקצוקי לשון בקרב כל אותם ליברלים מטעם עצמם. בכל אופן, שולי כריזמטי כמו כוכב פופ, וגם אשתו שתחייה, מקסימה למדי. הם לא מתיזים רוק, כופים את דעתם או נשמעים פנאטים במיוחד. הם מקסימים, רהוטים והם נורא אוהבים אחד את השני, שזה בכלל די מהמם.

רונאל מתייצב כל חמש דקות אצל פסיכולוגית שאמורה לעזור לו להתמודד עם משבר השמיים הריקים שלו. סיפורי הדייג והסערה די מעיקים כשלעצמם (נו?, אתם בוודאי מכירים את הקשקוש הפטאליסטי והמטומטם על זה שמי שיש לו סיבה לחיות מצליח לשרוד בכל סערה), אולם כשמגיעים לעיסוק בהתנכרותו של האב הכוחני ובגמגום הזה, הבלתי נמנע, פישר מצליח לחרוג ממשבצת השעמומון לימי המכרז ואשכרה לרגש.

אחרי פסאודו-פריצת דרך אצל הפסיכולוגית – ואולי כאן המקום לשאול מנין לומדים פסיכולוגים את הדיקציה המורתית הזו – הוא שב למשפחת רנד. לבני הזוג יש שישה ילדים, אחד מהם סובל מתסמונת דאון. "זו זכות גדולה" אומרת מיכל רנד. "זכות גדולה", מחרה מחזיק אחריה שולי. ולרגע נדמה שתפסת אותם באותו מקום שבו הם גונזים את הספק שלהם, זה שאסור להעלותו על דל שפתיים. רונאל מזהה את ההתחמקות ושואל את כל השאלות הנכונות, אבל כמו בכל פעם שהוא אינו עוסק בעצמו, הוא מוותר למרואיינים ומעדיף לשתף איתם פעולה מול המצלמה, להציג את התמונה שהם היו רוצים להציג ולהראות אותם למצלמה כפי שהיו רוצים להיראות בעיני עצמם. טוב, הרי בעולם שמורכב מייצוגים טלוויזיונים מה שלא רואים בטלוויזיה כפשוטו אינו קיים, ואפילו מדובר בענייני שמיים.

הסצינה הכי חשובה בפרק הזה, ואולי בסדרה כולה, נראית בצפייה ראשונה בנאלית למדי. רנד בסוכה, מחזיק את בנו המפגר, ישראל. "מה יש למעלה?" שואל רנד את בנו ומצביע לשמיים. "מצלמה" עונה הבן, וחושף, כדרכם של ילדים, את האמת האחת והיחידה. בעולם טלוויזיוני מי שאומר "ויהי אור" הוא לרוב התאורן.