קשה להיכשל בהפקת תוכנית על כדורגל. תן לאצבעות הרגליים ללכת בשבילך. כמה צילומי ארכיון של נבחרת ישראל בעידן אוקיאניה, איזה סיבסוב של רונאלדיניו ופתגם מתחכם של מוט'לה שפיגלר - ורכשת בן רגע רייטינג של יציע שלם, או לפחות של טריבונה. מי שגדל על הניסיונות לצלוח שידור כדורגל אנגלי דרך ירדן בעידן טרום ערוץ 2 לעולם יבקש עוד, גם מול השפע הנוכחי. אבל בדיוק בגלל הקלות הבלתי נסבלת בה ניתן לרתק את חובבי הז'אנר - ביזאר מבחינת האוהדים בישראל - אל כל מה שמתרחש על כר הדשא, קשה, מצד שני, להכין תוכנית טובה באמת. שהרי הדיבור על הכדורגל חצה זה מכבר את רף סך כל מרכיבי המשחק, יש בו משהו מקובע מדי; כמו לדרבי, לתוכנית טלוויזיה על כדורגל חוקים משלה.
זה שבדומה לרוב המכורים לענף, גם אני לא מתכוון לוותר על אף פרק בסדרה החדשה של עמנואל רוזן, עדיין לא מסווה את התחושה שהבעיה שהוא בחר להציג כבר מהפרק הראשון לכדה את הסדרה כולה בנבדל פופוליסטי.
השאיפה להידמות ל"אירופה" היא המניפסט הסוציו-ספורטיבי העיקרי בו עוסק רוזן. הסדרה מתחילה בכך שישראל לא נופלת, כמדינה, מדנמרק ויוון, ולמרות זאת הם זכו באליפות אירופה ואנחנו נשארנו עם הגרעינים ביד. אבל האמת היא שאנחנו, למרבה הצער, כבר פיתחנו דמיון ל"אירופה". הכדורגל מנוהל בידי "אנשי עסקים", שידורי הטלוויזיה משודרים בשיטת "שלם וצפה" וגם חלק ניכר מ"מתקני הכדורגל" - קריית אליעזר בחיפה, טדי בירושלים ובלומפילד בתל אביב - עולים על חלק ניכר מהמגרשים ביוון. הסיבה שאנחנו בכל זאת נכשלים, נעוצה בדיוק בעמדת הנחיתות הזאת של רוזן, עמדה של תראו אותם ורק תחלמו להגיע לשם.
הנטייה להיאחז ב"אירופה" כמודל תרבותי ספורטיבי שקולה לשאיפה של נתניהו להיות "אמריקה". בסופו של דבר אנחנו הרי סופחים אלינו רק את מה שרע בתרבויות האלה. רק לפני שבועיים רונאלדו, חלוץ ריאל מדריד, בעט ללא כדור בשחקן יריב והורחק בכרטיס אדום; לו זה היה קורה עם כוכב ישראלי, רוזן כבר היה מחבר מניפסט על אודות ה"אלימות שפושה בחברה הישראלית". בעיתונות הספרדית הסתפקו בכעס על כך שהעצבים של רולנדו תרמו להפסד, ולא ליהגו על הבעיה "המנטלית" שהכדורגלנים הברזילאים סובלים ממנה ואפילו ויתרו על הרחבה בעניין הקשר בין הפיגוע במדריד או פעילות המחתרת הבאסקית לאלימות במגרש. הם הבינו מה שאצלנו הדעת עדיין לא משיגה - זה רק ספורט.
מחמיץ מול שער ריק
גם אם ננטרל את הדוגמאות האלה, האג'נדה הבסיסית של רוזן, כאילו הבעיה בכדורגל שלנו היא המנטליות הישראלית, קורסת עוד בשלב החימום: בעיקר משום שאחד היתרונות הגדולים בעולם הכדורגל נעוץ בכך שסימן השאלה תמיד מהדהד הרבה אחרי שריקת הסיום של השופט. הסיפור על המגרש אף פעם לא פתור. אין נוסחה אחידה ולעולם לא נוכל לקבוע בוודאות למה ניצחנו או הפסדנו. ואם היינו מסוגלים להבין - עדיף היה לעבור לטניס. הניסיון לנסח את עולם הכדורגל באופן מתמטי נידון לכישלון מראש, למרבה המזל. אבל רוזן מתעקש.
באופן דומה, מוטב היה לו למעט בהתנסחויות אקדמיות לכאורה - "צרפת היא אלופת העולם בתרבות", כלומר לפחות כל עוד הוא לא חושף בפנינו את השיטה הסודית למדידת תרבות. גם נסיונותיו להטיף מוסר לוקים בהתנשאות - "ככה נראית שבת באיסטנבול, מולדת השווארמה והפיסטוק", הוא אומר בעודו יושב בבית קפה שמקרין משחק כדורגל. מזל שוויתר על קלישאת האנאלי.
אבל, ויש כאן סימן קריאה, במנותק מהאג'נדה הקלוקלת, כשרוזן מגייס את יכולותיו המרשימות כמראיין, מסתייע בסקרנות האינסטינקטיבית המרשימה שלו ובעיקר פועל מתוך אהבה למשחק - יש לנו הרכב מנצח. הקטעים מההפסד הטרגי-קומי לאוסטריה, השיטוט של רוזן (בפרק השני) ברחבי הקניון עם סימה בכר, הבוקר האינטנסיבי שהעביר עם טל בן חיים בלונדון והראיון המרגש עם ריצ'רד נילסן הם כנראה הדברים הכי מעניינים שאפשר לעשות היום עם כדורגל ישראלי.