משחק הדמעות

יש מצב שבזמן ההקלטות ל"אני ציפור עכשיו", אלבומם החדש של אנטוני והג'ונסונז, אנטוני התיישב על הפסנתר שלו, שר וניגן על המקלדת, והפסנתר פשוט פרץ בבכי. יש לו עוצמות לאיש הזה, וההלם הראשוני הוא בלגלות שהוא בכלל אינו זמר שחור. מעניין מה מרגיש עכשיו דיוויד טיבט, איש Current 93. הוא החתים אותם ללייבל שלו, Durtro, שם יצא אלבומם הראשון של אנטוני והג'ונסונז לפני חמש שנים. טיבט ללא ספק היה זה שגילה אותם ומצא את ההיקשים לדרמה המוזיקלית הפרטית שלו. נכון ל-2005, כשאנטוני ושות' כבר לא ברשותו, רבים מסמנים אותם כתגלית הגדולה הראשונה של השנה, או יותר נכון, כאחת מאלה שהוציאו תקליט שיישאר פה עוד שנים.

אנטוני שר ונשמע כמו שילוב בין בריאן פרי מרעיד הקול מימי רוקסי מיוזיק המוקדמים, סטיב הארלי (קוקני רבל), דיוויד סילביאן, נינה סימון, דוונדרה באנהרט (כבר שבוע לא הזכרנו אותו) וקלאוס נומי. הוא מופיע עם צמד האחיות קוקורוזי וגם לורי אנדרסון אמרה עליו: "לגלות את אנטוני זה כמו לשמוע את אלביס בפעם הראשונה".

הוא אנדרוגינוס שנולד בבריטניה ועבר לניו יורק, בעיקר כדי להתעסק בתיאטרון ניסיוני, ועם כל התחושה הקלאסית והמינורית המלווה את האלבום החדש, קשה לתאר אותו נעשה במקום אחר.
בראיון ל"טיים אאוט" הניו יורקי סיפר אנטוני: "כשעברתי לניו יורק סיטי ב-1990 החלום שלי היה להיות זמרת טרנווסטייט במועדוני שלוש בלילה, שטוף באור כחול כמו איזבלה רוסליני ב'קטיפה כחולה'".

"אני ציפור עכשיו", האלבום החדש, בנוי כולו על בלדות ושירי מיד-טמפו. המקומות מהם הוא מגיע הם כואבים,אבל איכשהו הוא חף מציניות ניו יורקית, דווקא במקום ההוא, מה שכנראה מגדיל את תחושת האומץ שהוא משדר. מצד שני, עם כל הדרמטיות הוא נקי גם מנפיחות עצמית. קשה להאמין שמישהו ירעיד כל כך הרבה את הקול, מבלי שתרגישו שהוא מנסה לרגש אתכם בכח, אבל הוא לא.

ארבעה שמות מעניינים נותנים תפקידי אורח בתקליט - רופוס וויינרייט ודבנדרה באנהרט למשל. באנהרט, נושא הלפיד של הסינגר-סונגרייטרים האלטרנטיביים מהדור החדש, כבר ערך
ל-"Golden Apples of the Sun", אוסף הדגל של הז'אנר שיצא בשנה שעברה, את "The Lake" של אנטוני והג'ונסונז.

אנטוני עצמו לוהק ע"י לו ריד כזמר שלצידו בסיבוב ההופעות האחרון שלו, שתועד גם בתקליט "אנימל סרנייד", והוא ביצע מחדש את "פרפקט דיי" שלו ב"THE RAVEN", האלבום עמוס המשתתפים, שריד שחרר כמחווה לאדגר אלן פו לפני שנתיים. המפגש בין שניהם כנראה קשור בכוכבים. יותר מכל הזמרים שאנטוני מזכיר, אני שומע בו את ריד. אין טיפת דמיון ביניהם בקולות או בהגשה. יש דמיון בניו יורק שבתוכם. "אני ציפור עכשיו" מזכיר יותר מפעם אחת את "ברלין". ריד היה סגור במאסטרפיס הזה שלו מ- 73 בין פסנתרים ממיסים, כמויות בלתי נתפסות של סמים קשים, נסיון ההתאבדות של אישתו לשעבר, והיה נדמה, עד היום בהאזנה לתקליט הזה, שהזמר שבפנים כלוא לנצח. החדר של אנטוני מורכב גם הוא ברובו מפסנתרים. הוא הטווס הכי עצוב בעולם ובמשך תקליט שלם הוא חולם להיות משהו שהוא לא. להבדיל מריד של "ברלין" הוא גם משדר לפחות טיפת אופטימיות.

על עטיפת האלבום החדש מצולמת, שכובה על מיטה, כוכבת הדראג של אנדי וורהול המנוח, קנדי דרלינג. ב"אנימל סרנייד", אלבום המופע של ריד, שר אנטוני את "Candy Says". ואני לא יכול שלא לחשוב גם על ריד, שאחרי הגירושין מאישתו הראשונה בטי, ולפני סילביה (השניה), ניהל רומן עם טרנסקסואל בשם רייצ'ל (וגם הקדיש לו את "קוני איילנד בייבי"). הקשר בין השניים נדמה כיותר מצירוף מקרים ביזארי, ומראיון משותף שערכו למגזין "אינדקס" ניכר שריד מוקסם מאנטוני לחלוטין.

אבל את רגע השיא כאורח ביצירה הכל כך אישית הזאת מספק דווקא בוי ג'ורג'. כן. ההוא שמוזכר לרוב בהקשרים לעגניים, כקוריוז אייטיז משעשע. אפשר לתאר מה היה קורה אילו היה מתארח בשיר של הסיזר סיסטרז. אבל בדואט המשותף, "You Are My Sister", בוי ג'ורג' לא מוגש בציפוי קמפי. זה אינו דואט פוסט-מודרניסטי וגם לא מפגש דיוות. ג'ורג' שווה ערך פה, ביחס שנותנים לו, לדוונדרה באנהרט, ורק היחס הזה, הנדיר כל כך במקרה שלו, מרגש בפני עצמו, שלא לדבר על מה שקורה בשיר. "בכיתי 24 שעות אחרי שהוא עזב את ההקלטות" סיפר אנטוני באותו ראיון, "בגלל שג'ורג' היה ההשתקפות הראשונה של עצמי שראיתי בעולם, כשהייתי ילד. ראיתי אותו וחשבתי, אוקיי, זה מה שאנחנו עושים כשאנחנו כאלה: אנחנו הופכים לזמרים".

"אני ציפור עכשיו" הוא הכמיהה ליופי מוחלט, לאהבה טהורה מהמקום הכי בודד, זה שטומן את הראש מתחת לשמיכה ולא מוכן לצאת מהמיטה. זאת שקנדי שוכבת עליה, זאת שלו ריד שכב עליה, זאת שלא תהיו מסוגלים להפסיק להתכרבל בה כשהתקליט הזה יסרב לצאת לכם מהמערכת.

אנטוני אנד דה ג'ונסונז, "I Am A Bird Now" (יבוא, Secretly Canadian)