היה זה הקריין הנלהב של תוכנית ההימורים "דיל או לא דיל", שהציג את השעשועון כ"מורט עצבים" עוד לפני שהתחיל המשחק. האם למעשה הזהיר מפני העונש הנורא שגזר עלינו ערוץ 10? שעשועון. לא פחות ולא יותר. כאילו לא עבר יותר מעשור מאז המפלות המביכות של שנות הטלוויזיה המסחרית הראשונות שלנו, כאילו לא השתנתה תרבות הצפייה ולו במעט, כאילו הריאליטי הוא לא יותר משמועה חולפת, וכאילו רק אתמול עוד הכניס אותנו דני רופ אל קונטיינרים שקופים וגרם לנו ללכוד בידיים חשופות שטרות מעופפים ב"יותר מזל משכל".
איך ייתכן שלצד ממתק ריל.טי.וי כמו "הדוגמניות", מחליט הערוץ להפיק גרסה מקומית לשקית הזבל הטלוויזיונית הזו, הנוטפת מיץ כה ארכאי? אין זה חלילה שמתנגד אני לטראש. הבו לי ג'אנק בליטראות! אבל משהו טוב. מאמריקה. מה אמור להביע היורו-טראש האימפוטנטי הזה? כשהחל הערוץ השני את דרכו, עוד היינו סלחניים ונאיביים. הסכמנו לסבול את מחלת הים שגרם לנו הסיבוב של "גלגל המזל". עכשיו העניינים כבר מורכבים יותר, וערוץ 10 מוכיח שוב שהוא אינו למד מטעויותיהם של בעלי ניסיון. לא רק שהוא נופל לפח הכה מתבקש של ערוץ מסחרי מתחיל, הוא גם מצליח להיות מספיק מטומטם כמו ערוץ רוממה, ומטיל על מורן אטיאס את תפקיד המנחה.
אחותי תפסיקי לצעוק
"הרבה הרבה כסף" גועה אטיאס מדי דקה. "המון כסף!". שלא נשכח חלילה על מה בעצם אנחנו מדברים כאן. כי ב"דיל או דיל" אין איזה שטאנץ חבוי או קאץ' מפתיע. אין שאלות ידע כללי, אין משימות אקסטרים פיזיות, אין כספת שצריך לפרוץ. המשחק כולו מושתת על תורת ההימורים. שאלת ה"מה מסתתר מאחורי וילון מס' אחד?" שכבר מזמן לא מעוררת אצלנו סקרנות, היא שמפעילה את התוכנית כולה. אחד מהיושבים באולפן יקבל הזדמנות להמר כל הדרך עד למיליון וחצי שקלים, אחרים מהקהל יקבלו מכשירי די.וי.די במתנה, ומה איתנו בבית? נאלץ להסתפק בדדיה הסינטטיים של המנחה. עוד לא שמעו על טלוויזיה אינטראקטיבית בערוץ 10. מדובר בקאזינו משודר, ואטיאס היא לא יותר מנערת רולטה. אך גם במחוזות ההימור הזולים ביותר של לאס-וגאס לא תמצאו שפנפנת ז'יטונים צווחנית וגסה כמו זו.
לא מפליא שדווקא באיטליה, ארץ מופעי הטלוויזיה הצעקניים והמצועצעים, מצאה אטיאס את הצלחתה. עוד פחות מפתיע, שאיך שחזרה ארצה עם רקורד מפואר של שרלילת שעשועונים ושני שתלים איטלקיים בחזה, קיבלה מאיתנו את תואר ה"ישראלית שעשתה את חו"ל" והוכתרה כגאווה לאומית. אטיאס לא ביקרה בהרי האולימפוס, ואלו לא שיירים של ענני אלים בשיערה. היא רק טבלה מעט במחראת הטלוויזיה האירופאית וחזרה משם עם שובל ארוך של נייר-טואלט דבוק לה לעקב הסטילטו. אינני יודע אם גזרה על עצמה את שתי בליטות הסיליקון העצומות, או שהן רק תוצאה של מפגש מעציב עם אינסטלטור עצבני חמוש פומפה, אבל מאחורי הפרצוף המתוח והאף המעוצב, ומתחת לשמלות הוילון המזעריות והזהובות, עדיין צועקת מורן מחיפה, ומתחת ל"פרונטו", "בראבו", "פובליצ'יטה" ושאר איטלקית רקובה, נשמעת בבירור הפריחה המתאמצת לסגל רהיטות. אולי היא אכן נסיכת ארץ המגף, אבל בל לנו לשכוח: גם מגף הוא סוג של נעל.
לא ברורים לי כלל המניעים שהביאו אלינו את "דיל או לא דיל". ממש כמו בפריים טיים האיטלקי, הקונספט נקי ממורכבות, ונשען על אמנות המופע יותר מעל עשייה טלוויזיונית של ממש. דוגמא טובה לכך הוא ה"חלק האמנותי" שכלל את אטיאס מזייפת בפלייבק את "נערה חומרנית" של מדונה יחד להקת הדיימונד'ז הרמלאיות. ערוץ 10 מנסה בכל כוחו לחדור אל הקונצנזוס. הוא אפילו שדרג את שמו ל"ישראל 10" והתקשט בסלוגן "טלוויזיה שמדברת אליך". בינתיים אני רק שומע טלוויזיה שצועקת אלי. באיטלקית.