זה בדיוק אותו דבר

לפני כמה שבועות נכתבו כאן דברים קשים על עברי לידר, בעקבות מינויו לתפקיד העורך המוזיקלי של סלקום. יש גבול, נטען כאן, למספר החתונות שרצוי לרקוד עליהן במקביל. "זה לא אותו דבר", אלבומו החדש של לידר, היה אמור להציע הפרכה של הטענה הזאת מתוקף היותו אלבום רזה מאוד, רחוק מהקלילות ושעשועי ההפקה שאפיינו את לידר בעבר. יש רק בעיה אחת: אני לא מאמין לו. השינוי של לידר - ממש כמו השירים עצמם - מרגיש לי מהונדס. זאת בעיה ממש שורשית. בסגנון הווקאלי שלו, בבחירות בעיבודים, וגם בטקסטים ובלחנים עצמם, אני פשוט לא מצליח למצוא את האינסטינקט הרגשי שמוליד שיר פופ. יש פה רק את הציפוי, את התוצאה, את הרעיון השיווקי שבכל זאת ילך בכיף עם המצעד. לידר ודאי ייפגע מאמירות כאלה, ובצדק מבחינתו - גם כשהוא הולך יד ביד עם פרנסי גלגל"צ וכותב לרוני סופרסטאר להיטים, לידר כנראה חושב שאפשר ליצור הפרדה ולעשות אמנות מהלב. האלבום החדש הוא עוד הוכחה ניצחת לכך שאי אפשר.

הצרה היא שלידר כנראה לא תופס עד כמה המנגנונים היצירתיים שלו התעצבו רדי מייד לצורכי הרדיו הישראלי. כשהוא מחליט לשים בצד את האלקטרוניקה ולהקליט דיסק "פשוט", "אקוסטי", עם עטיפה לבנה "נקייה", הוא אולי מרגיש מבחינתו את המהלך האמנותי המשמעותי, אבל המעבר לפשטות כקונספט כל כך נחרץ, כל כך עוטף את היצירה ואת הקידום שלה מכל כיוון, עד שאי אפשר שלא לעקם את האף בחשד. 11 השירים החדשים שלו מוכיחים שהחשדות היו מוצדקים: הם לא באמת לוקחים אותו למקום מוזיקלי חדש (להפך, הם מחזקים ומייצבים נוסחאות שעל פיהן לידר מרכיב שיר מאז האלבום הראשון), אבל בהחלט מעדכנים את הפאסון שלו למודל 2005. לידר, אני חושד, לא בהכרח יודע לשים את האצבע על ההבדל בין מוזיקה לפאסון. סידור נוח עבורו ועבור כל מי ש"זכיתי לאהוב" כבר הפך לרינגטון שלו.

עברי לידר, "זה לא אותו דבר" (הליקון)