בארבי בויס

סוף סוף, להקת הייפ ישראלית אמיתית: אמיר אטיאס ואיתי שיף, שני חברים עוד מהתיכון, הקליטו יחד סקיצות אחרי הצבא, והללו התגלגלו איתם אל הטיול הגדול בדרום אמריקה. ישראלים שניקרו בדרכם האזינו, התלהבו, נכסו לעצמם עותקים מעבודת הביכורים, צרבו והעבירו הלאה. מקץ שנים לא רבות, קשה היום למצוא מטייל ישראלי אחד בקולומביה, ברזיל, אוסטרליה, יפן, הודו, ארגנטינה ואיפה לא, שמסתובב בלי עותק מהסקיצות הישנות של הצמד. זו הסיבה שללא כל יחסי ציבור משמעותיים, ההופעות של שיף ואטיאס מלאות דרך קבע בקהל מעריצים גדול וקבוע. זו גם הסיבה שניצן זעירא מנענע ושאול מזרחי מהבארבי, שני ציידי כשרונות ותיקים, התאחדו לסופרגרופ של לייבלים עצמאיים לצורך הוצאת "מדפים", אלבום בכורה רשמי לבית הבובות.

העניין עם הסיפורים הבאמת יפים האלה הוא שלפעמים החשיפה התקשורתית רק מקלקלת אותם. עדיף היה לבית הבובות אילו נשארו הלהקה המסתורית שבאה משומקום וזוכה, בסטנדרטים של העדר חשיפה, לחשיפה עצומה. דווקא כשהם מתבקשים לעלות על מסלול "נורמלי" של שיווק ותיווך, עם גב כלכלי מאחוריהם, שיף ואטיאס יוצאים קטנים יותר. זה קורה גם בגלל שהרדיו והתקשורת לא ממש עטים על המקרה המיוחד שלהם ביותר מדי התלהבות, וגם, בפשטות, מפני שכשמפזרים את מסך הערפל והקסם מעל הדואו נותרים עם להקה חביבה, לא יותר.

הכל ב"מדפים" באמת עשוי כהלכה, השירים הנוגים מתקתקים כמו שעון ורגעי הכאסח מאזנים היטב, אבל חסרה בו איזו איכות חמקמקה שתשווה לרמת הסיפור של הלהקה. קשה שלא להאזין לאלבום מתוך ציפייה דרוכה להידבק במגיפה, להילכד בין טפריהם של החלילנים מבואנוס איירס, לחוש מיד את הקסם שדור שלם של מטיילים לא עמד בפניו, להתהפנט, להשתכר. מה לעשות שכל מה שיש ב"מדפים" זה תמהיל מופק כהלכה של לטינו-שיק א-לה דיוויד ברוזה עם נגיעות מטאל בקצוות. נקודת ההתייחסות הכי קרובה של בית הבובות בסצינה הישראלית היא כנראה אורפנד לנד, עוד להקה עם הייפ עצמאי שמערבבת מטאל ומוזיקת עולם (במינונים אחרים לגמרי של רעש מול שקט, יש לציין), אבל מה שמחבר בין שתי הלהקות באמת הוא לא הערבוב עצמו, כי אם התחושה שהערבוב נובע מזיקה חזקה של שני הסגנונות לקיטש. כמו אורפנד לנד, בית הבובות עושים בסופו של דבר סוג של מוזיקת מעליות, שגם ברגעיה הטובים מותירה את המאזין הסקרן בתחושה מתסכלת של "זה הכל?". לשירים פומפוזיים על ירח ושמש ועפרונות ודפים חדשים יש כנראה השפעה משכרת על טרקרים באמצע הטיפוס, אבל כאן למטה הם עלולים לדמות יותר להאנג אובר.

בית הבובות, "מדפים" (בארבי רקורדס/נענע)

תרצו או לא, הפרוגרסיב הישראלי חי ובועט. בדיוק כשכבר היה נדמה שזה נגמר, מפלצות התחכום קמות לתחייה. להקות כמו אגרול, אטליז ופרווה חמה עושות חיל במועדונים ובערבים מיוחדים, אתרי אינטרנט עבריים המוקדשים לרוק מתקדם צוברים פופולריות ברשת והרכבי קאלט שניסו לעשות זאת בעבר (לורד פלימנאפ, צינגלה) זוכים פתאום להתעניינות מחודשת.

הנחמד בסוסיתא - הרכב שנמצא כבר די הרבה זמן בשטח ורץ חזק בתוכנות הורדה - הוא המשימה המיסיונרית שהם לוקחים על עצמם: להזכיר לנו שפעם כבר היה כאן פרוג. החליל המלווה את שירי סוסיתא הוא קודם כל שם-טוב לוי ורק אחר כך איאן אנדרסון, הגיטרות הן דני סנדרסון הרבה לפני רוברט פריפ והביצועים הקוליים מרפררים למתי כספי, לא לפיטר גבריאל. סוסיתא היא בעצם הרכב אבוד מעידן "קצת אחרת", עם דגש מיוחד על אווירה ישראלית שורשית (שימו לב לשם, וגם לשמות השירים - "המדריך לריקודי עם", "עדרים", "נערתי"). כפועל יוצא, המוזיקה שלהם נחה רק עם רגל אחת בגדרות הפרוג, כשהשנייה יושבת איפשהו במתחמי השאנטי של מדבר יהודה. והם באמת נשמעים כמו משהו שהוקלט לפני שלושה עשורים. זה לא מתאמץ, זה מה שיוצא להם. אותו הומור, אותם נושאים, אותה אווירה. אפשר להלעיז ולשאול באיזה מקלט בדיוק נעלו עצמם חברי סוסיתא מאז 1977, ולפרקים ההתבטלות המוחלטת שלהם בפני ימים עברו באמת קצת חוצה את הגבול לעבר אנכרוניזם לשמו, אבל הדינמיקה הטובה בין ששת חברי הלהקה, הנינוחות שלהם והקרבה הרוחנית לנדבכים חשובים שנזנחו לאנחות בדברי ימי המוזיקה הישראלית, הופכים לבסוף את אלבום הבכורה הזה, שיוצא בהוצאה עצמית, למוצר מאוד טבעי, זורם ומהנה. שזה, בייחוד בכל הנוגע לפרוגרסיב, הרבה מאוד.

סוסיתא, "סוסיתא" (הוצאה עצמית)