יש אלבומים שהאיכות שלהם כל כך נדירה, שברור שמשהו בעולם עומד להשתנות. אנשים ידברו אחרת, ינסו לעשות מוזיקה בצורה שונה ואחר כך יגיעו גם טרמפיסטים. אלה האלבומים שפורצים גבולות, מייצרים ז'אנרים ומייסדים אופנות, אלה האלבומים שמלווים אותך כל החיים. האלבום החדש של דאפט פאנק הוא לא כזה, אולי לראשונה. אחרי שני אלבומים מצוינים (ומגה להיט אחד כסטארדאסט) שהצליחו לענות על רוב הקריטריונים הללו, דאפט פאנק מוציאים אלבום שנעשה תוך פרק זמן כה קצר עד שנדמה כי לא נשאר להם זמן גם לכתוב מוזיקה.
בנקודה שבה אנחנו נמצאים כיום, שבה המוזיקה האלקטרונית מצליחה לייצר אמירות רלוונטיות באותה מידה ששירות החזאות הלאומי של בנגלדש מצליח לייצר כאלו, אלבום כל כך חלש של הרכב כמו דאפט פאנק לוקח את הדיון ומוריד אותו שישה מטרים מתחת לאדמה. אם סופרסטארים כמו הכימיקל בראדרס ניסו לשמור על רלוונטיות על ידי שחזור הנוסחא הקיימת והצליחו בזכות סינגל מוצלח אחד של אלקטרו-היפ-הופ-ערבי, דאפט פאנק לקחו את הנוסחא הקיימת שלהם והפכו אותה לניסוי ביכולת העמידה של האוזן האנושית מול המונוטוניות והמינימליזם. אם מיילו הוכתר כגואל הרחבות ואומץ על ידי אלטון ג'ון בזכות דאפט פאנק ומשיח הדיסקו-Pאנק ג'יימס מרפי כתב להיט על דאפט פאנק שמופיעים אצלו בבית, נדמה שהפעם אפילו שניהם היו מסכימים לחתום על עצומה מטעם ארגוני זכויות אדם המבקשת לא להשמיע את הדיסק הזה יותר מפעם אחת בחקירה של טרוריסטים אירניים בגוואנטאנמו ביי. אז מה לעזאזל עבר על תומס בנגהלטר וגי מנואל דה הומם כריסטו, מדוע הם החליטו להקליט את האלבום החדש שלהם בשישה שבועות כשהיו להם ארבע שנים לעבוד עליו (על האלבום הקודם, חשוב לציין הם עבדו כמעט ארבע שנים ברציפות)?
התשובה המדויקת לכך תישאר בינתיים ללא מענה כיוון שהצמד לא מתראיין ולא מתנצל, אבל ניתן לנחש שאחרי ההצלחה המסחרית הגדולה של "Discovery", אלבום שהושמע ב-MTV בתדירות שלא הייתה מביישת את ביונסה, הם נגעלו מעצמם, לקחו פסק זמן ארוך למחשבה, והחליטו להוציא את האנטי תזה המוחלטת. הסינגל הראשון "רובוט רוק", בהתאם לכך, לא היה מתנגן גם בפלייליסט של מטרופוליס, ואין כאן סינגל פוטנציאלי אחר שיכול להפוך ללהיט בקרב אוכלוסיית בני אדם. זה לא בהכרח רע, אבל במקרה הזה, זו גם לא סיבה לצאת ולרכוש באקט של הזדהות את כל הבק קטלוג של קראפטוורק. חשוב לציין שגם בהפסקות הקטנות שבהן דאפט פאנק כן עבדו בארבע השנים האחרונות, התוצאות היו רחוקות מהרמה הכללית המצופה מהם. הפסקול שעשה תומאס בנגהלטר ל-"Irreversible" לא היה בדיוק מלאכת מחשבת (והקטעים הרקידים בו אכן מזכירים חלק מהקטעים באלבום החדש), אלבום הרמיקסים "דאפט קלאב", עם הקטע החדש שהופיע בו, לא היה יותר מבינוני ועל הרמיקס המביך בחובבנותו שעשו לפרנץ פרדיננד עוד יכתבו פעם ספרים. את "אינטרסטלה 555", סרט המנגה שנעשה בעקבות הקליפים של "דיסקוברי" ואמור היה לקבע סופית את הדימוי הרובוטי-חייזרי שלהם, הם לא ליוו בקטעים חדשים.
להגיד בדקה מה שאפשר בחמש
באלבום החדש של דאפט פאנק יש עשרה קטעים שנשמעים כמו שלד של אלבום פוטנציאלי. אותו שילוב מנצח בין ווקודר, גרוב, אלגנטיות והפעם גם תחושה רוק-אנ'-רולית, לא מצליח לנצח כשהוא עומד עירום בגרסת הדמו. עם כל הכבוד לכשרון העצום, דאפט פאנק הם לא ג'ק ווייט, שיכול להכריז שהוא לא מקליט אלבומים ביותר משבעה ימים. מה לעשות - מוזיקה אלקטרונית דורשת הרבה יותר מלהיכנס עם גיטרה לאולפן ולהקליט שיר עם מלודיה מזדמזמת. הפתרון שדאפט פאנק מצאו לבעיה הזו, הוא הארכת כל רעיון מוצלח שיכול היה להיות דקה מצוינת של מוזיקה לקטע שלם שאורכו חמש דקות. זה הופך את התוצאה הסופית למונוטונית, מינימליסטית, קשה, לא מהנה וחסרת נשמה. הקטעים שבכל זאת מצליחים להתעלות על עצמם ולעמוד איכשהו בסטנדרטים המצופים הם הקטע הפותח וגם קטע הנושא "Human After All", הבלדה "Make Love" ואולי גם "The Prime Time Of Your Life". ייתכן שיקומו אנשים שיכריזו על האלבום הזה כעל גאונות צרופה, ויספרו כמה הם התאכזבו כשדאפט פאנק פנו לכיוון מסחרי באלבום הקודם וכמה הם שמחים עכשיו, שהם חזרו לעשות מוזיקה קשה יותר מאי פעם. בולשיט. האמת היא שעם עוד כמה חודשים של עבודה, האלבום הזה יכול היה להיות מצוין באמת. זה אומר שלא צריך להספיד את דאפט פאנק. ממש לא. צריך להתייחס לאלבום הזה כעל באג מצער שהתרחש אצל שני הרובופופים האהובים ביותר שהסתובבו אי פעם בכדור הארץ.