גט לוסט

כשהוא נישא על ההייפ מ"ספרות זולה", הגיע ג'ון טרבולטה ב-1995 לגלם את דמותו של צ'ילי פאלמר, גובה כספים ממיאמי שמגיע להוליווד, ב"תפוס את שורטי". בארי זוננפלד ביים אז את הקומדיה החביבה על פי ספרו הפופולרי של אלמור לנארד, ועשה זאת במיומנות ובחן. טרבולטה היה מלא מרץ, כשהוא לוקח את האדרנלין שטען בו טרנטינו עם דמותו של וינסנט וגה לכיוון מאפיוזי הרבה יותר קליל.

10 שנים אחרי, מביים פ. גארי גריי ביד גסה ובזרוע מרושלת המשכון מיותר בעליל, שנראה כמו אותם מפגנים חסרי בושה של אוננות עצמית הוליוודית – עלילה חסרת טעם ועמוסת כוכבים אורחים, שקפצו לרגע לפרגן לאולפן. פאלמר, שבסרט הקודם ביקש לעבור מעסקי המאפיה לשואו-ביז כמפיק קולנוע, משתעמם ומבקש כעת לעסוק במוזיקה. הוא פורש את חסותו על בימבו נאיבית עם קול גדול (כריסטינה מילאן), ששרה תחת חוזה מאיים של לייבל עלוב ועולב בניהולו של הארווי קייטל. דמות צבעונית ומפוקפקת הלוקחת זמרת נאת-בז'ז'ים וקול גדול? מישהו אמר רוברטו ומאיה בוסקילה? בטח לא אנחנו. בין ניסיונותיו של פאלמר לפתח את יכולות הזמרת, למאמציהם של אמרגניה הנבגדים לזכות בה חזרה בכל דרך, או לניסיונות של דמויות משנה להשפיע על העלילה, משולבים בצורה מאולצת אורחים רבים כמו אנה ניקול סמית (שהורידה 5 ישבנים לפני הצילומים) הממזמזת את דני דה-ויטו, או אירוסמית' וסטיבן טיילר, המארח את הבומבילה בקונצרט ומראה לנו בדיוק למה ליב לא רוצה איתו כל קשר.

אותו הומור פנימי הוליוודי הפזור ב"בי קול" כמו אנטנות סלולריות על גגות תל אביב, מזכיר את ניסיונות ה(י)באזז העיקשים של 'טלנובלה בע"מ', אך בעיקר מספק טון מתנצל על עשיית הסרט (ואכן, קשה לסלוח), עם משפטים כמו "אני שונא סרטי המשך" וגו', שטרבולטה מפריח לאוויר. לגריי, במאי לא-עסוק במיוחד, רזומה צנוע והצלחות בינוניות (כמו "הג'וב האיטלקי" הקולח ו"המתווך" הסביר). אך בקומדיית הפשע הזו, שצריכה להצדיק גם את עשיית הסיקוול וגם לשלב כמויות שחקנים אורחים והומור פנימי של התעשייה לכדי מוצר אחד מהודק, הוא נכשל ובגדול. העלילה מבולגנת, המשחק פושר וההומור, ברובו, דלוח.

בכלל, "בי קול" כל-כך מתאמץ להיות קו?ל, אך מפגין בעיקר רישול. אולי חלק מעניין הקוליות זה לא להתאמץ מי-יודע-מה, מכל בחינה שהיא. מי יודע. טרבולטה, כרגיל, בא לדפוק קופה וללכת. לפעמים נדמה שחבל שטרנטינו זרק לו את העצם ההיא ב-1994. ממש כמו שאריות הבונזו של "נושאי המגבעת", מהן קיבלנו את את הפריחה התפלצתית של צביקה פיק. הכלה אומה תורמן משאירה את הביאטריקס-קידו-שיק בבית, ונראית כאילו עברה בסביבה ועשתה ג'סטה לחבר'ה, כשנכנסה להקראת דיאלוגים. בסצינה מסוימת נגררים השניים לרחבת הריקודים, טייק-אוף זול ומיותר על "ספרות זולה", אך הריקוד המושחת הזה לא כולל ידיים המורמות לכיוון העיניים במחוות סקסיות, אולי רק את ידי הצופים המכסים את עיניהם במבוכה.

נקודות האור באות בדמות שחקני המשנה: סדריק דה אנטרטיינר בדמות מפיק מוזיקלי אריסטוקרט, שלועג למלכי הגנגסטה ראפ ובראשם ד"ר דרה; אנדרה 3000 מ-אאוטקאסט, שמשחק דמות של ראפר עם ידי-חלבה ואטיטיוד קטלני בגאנג של סדריק; 'דה-רוק', דוויין ג'ונסון בשמו האמיתי, אותו מתאבק קשוח שעשה הסבה קולנועית לפני מספר שנים ("מלך העקרבים") ונותן הופעה קורעת-טחול של שומר ראש שהוא הומו מודחק עם שאיפות משחק ורעב לקאמפ; ומעל כולם - וינס ווהן בדמותו של ראג'י, לוזר פחדן ולבן שמתנהג כפימפ שחור. ווהן, אחד השחקנים הכי מצחיקים כיום, יכול לכתוב מדריך מזורז בכל מה שקשור לקו?ל. השילוב שלו עם "דה רוק", פלוס שתיים-שלוש בדיחות מצחיקות מסביב, הן הסיבות שבזכותן תצפו ב"בי קול". ב-DVD כמובן.