המרוץ לצמרת של סיסי פישר

לא קל להיות ילדה. לא קל להיות שחורה. גם לא קל להיות עניה. לא קל לגדול כילדה שחורה ועניה בזימבבוואה של שנות השבעים. במיוחד כשכבר בגיל 10 את לא מקבלת על עצמך את כללי המשחק, מעיזה להביט קדימה, לשאוף, לחלום, להמרות בגלוי את פי האב ולרצות להיות טובה יותר מאמא. בגדול זו התחושה שמקבלים כשקוראים את "מצבים עצבניים".

טסיסטי ד?נ?ג?ר?מ?ב??ג?ה מביאה את סיפורה של ט?מ?ב?ו?ד?זאי, סיסי בפי משפחתה, ומראה עד כמה זה קשה. אחיה הגדול של סיסי מאפיל עליה בכשרונו, הולך לבית הספר כשהיא נשארה בבית הבוץ לעסוק במלאכות הנשים, ובעיקר מוציא לה את העיניים מקנאה ביודעו עד כמה היא רוצה להעיף לקיבינימאט את דליי המים אותם היא נאלצת לסחוב כל יום. אבל לנהאמו, כן זה שמו, לא אכפת. להפך, לא ברור אם הוא נהנה יותר מהתפתחותו האישית או מדיכוי אחותו. את שלו הוא מקבל כבר בפתיחת הספר, כשסיסי מודיעה "לא הצטערתי על מות אחי".

סיסי בת העשר לא מתביישת להגיד שמותו של אחיה הקל עליה, עזר לה לצאת מהדטרמיניסטיות שכביכול טבועה בחייה וגרם לה לפרוץ אל מחוץ לגבולות הגטו שכל אחד ממרכיבי זהותה הציב בפניה. שאפתנותה מביאה אותה לגדל תירס, על מנת שתוכל לחסוך מספיק כסף ולממן שכר לימוד בבית הספר היסודי, לעזוב את הבית ולעבור לגור אצל הדוד העשיר וללמוד במיסיון אותו הוא מנהל. לבסוף לעזוב גם אותו ולעבור בגיל 15 ללמוד במנזר, ובדרך לדרוך על גופותיהם – הפעם המטפוריות – של בני משפחתה וגם על כל מסורת אפשרית.

"מצבים עצבניים" מתאר את החיים באפריקה השחורה מבעד לעיניה הנפערות של ילדה שחורה ודעתנית, שמתוך אינסטינקט בלבד מרגישה שמשהו בשיטה שאופפת אותה דפוק. שכן אפשר לנתץ את גזירת הגורל ושאדם יכול להתוות בכוחות עצמו את חייו. זאת במידה והוא מוכן ללכת כנגד כל מה שחונך וכנגד דברים שהוא עצמו מאמין בהם. סיסי לא מהססת להמרות את פי הוריה וללכת שבי אחר הדוד באבאמוקורו, שחזר מאנגליה לאחר שסיים לימודי תואר שני.

אשתו של הדוד, מוסמכת אוניברסיטאית אף היא, מודה בפני סיסי ברגע של חולשה שהמציאות גרמה לה להרכין ראש ושהיא שאיננה מרוצה מחייה כאישה הקטנה, זוכה מאותה נקודה אך לבוז ורחמים מצד הילדה שכבר הגיע למרומי גיל 12. ניאשה, בת דודתה שגדלה באנגליה ובעצם הפכה ללבנה, משמשת כמעין תמרור אזהרה ומציבה בפני סיסי את הגבולות: כן להמרות את פי המבוגרים, אבל עד לשלב בו חוטפים מכות. לא להזניח את הגוף ולדעת להשתמש בנתונים הטבעיים של כל אישה, אבל עד לשלב שבו רצים לאסלה אחרי כל ארוחה.

כשכבר הייתי עמוק בתוך הספר הצלחתי לשים את היד על מה שעיצבן אותי אצל סיסי לאורך כל הדרך, וזה הצדקנות והבוגדנות שלה. הכלבלבה בוגדת בעצמה, פועלת בניגוד לאמונותיה שלה והכל למען השגת מטרתה. מעורר השראה אולי, אך יעדה היחידי של סיסי הוא פריצה קדימה לשם הפריצה בלבד. אולי זו הנאיביות של ילדה התופסת את עולמה בצורה מעט חד מימדית, ייתכן גם כי זו השניות שבין תיאור המציאות הרגיש בה היא גדלה שמוצב מול האופורטוניזם של התנהגותה, אך משהו בדמותה של סיסי מעורר אנטגוניזם. ההתפעלות התמה של סיסי בפעם הראשונה בה נסעה במכונית, בה אכלה עם סכו"ם, התקלחה באמבטיה גורמת לה להתחבב על הקורא, אך רגש זה מתפוגג במהירות מול הבוז שהיא חשה כלפי בית הוריה וההתנשאות כלפי אימה הכורעת ללדת ועדיין מתגעגעת לילדיה שמתו. אפילו הערצתה העיוורת לדודה? מתעמעמת ברגע שבו נעלם הצורך במגדלור תרבותי וכספומט אנושי .

נראה שדרכה קדימה נפרצה. סיס מצליחה להוציא עצמה חומרית, ובעיקר מנטאלית, מהמקום בו גדלה. בלי נוסטלגיה, סליחה או רחמים, אלא רק עם בוז וקור. במובן הזה יש משהו חסר אמינות בתיאור המציאות הזה, המתרפס בפני העולם הקפיטליסטי הלבן שמקדש הצלחה אישית על פני כל דבר אחר. אותו עולם שסיסי הקטנה עצמה בזה לו, כשתיארה את המיסיונרים הלבנים ואת בני דודה שהולבנו במהלך שהותם באנגליה. חסר אמינות שכן לפתע מתחוור לקורא, שמדובר בעצם בעוד רומן הוליוודי עם גיבור שמסתמך על כוח רצונו המביא אותו לסיומו הטוב.