יש יצירות שבתקופתן, ובוודאי ממרחק של שנים, זכו להיחשב כמטען נפץ מהפכני אמיתי. אומנות או טכנולוגיה, ספרות או פילוסופיה - לפעמים אנשים יוצרים משהו שמשנה את המחשבה האנושית מקצה ועד קצה. בסוף המאה ה-19, למשל, פרויד הגיע למסקנה שאפשר לקשר בין האמונה הרומנטית בקיומה של נפש ובין דיסיפלינת המדע, וכך מאז ועד היום אנו מאמינים בפסיכולוגיה. בשנות העשרה של המאה הקודמת משתנה שהוצבה על ידי מרסל דושן במוזיאון שינתה את התפיסה של מהי אומנות ובשנות החמישים המצאת הטלוויזיה, יצירת מקצב מוזיקלי חדש ותנועות האגן של נהג משאית בשם אלוויס פרסלי יצרו את תרבות הפופ. כשרון מופלא או אקלים תרבותי מסוים, גאונות או צירוף מקרים - תהא הסיבה אשר תהא, תמיד מרגש לראות שיש נקודות אל-חזור בהיסטוריה, שמרחק של שנים מראה את ההשפעה המהפכנית והמכרעת שלהם על כולנו.
לכן, לפעמים זה קצת עצוב לגלות יצירות מופת שמנסות לחולל מהפכה כזאת, ואפעס, כל מה שנותר ממנה הוא משב רוח מסקרן, קצת ניחוח זר, וכמה סימני שאלה שפורחים לאוויר ונעלמים. ז'ורז' בטאיי, פילוסוף, סופר, אומן, מיסטיקן, צלם ופורנוגרף צרפתי, בוודאי סיפק כמה יצירות מופת שכאלו וביניהן "הבלתי אפשרי" ספרו החשוב שתורגם כעת לעברית בהוצאת רסלינג. בטאיי, שהטעין את יצירותיו במטען מהפכני רדיקלי, סבר שהאנושות מתנכרת לציר שעליו היא מושתת. הצמחים, לשם ההנגדה, גדלים בציר אנכי - מלמטה למעלה. הציר של היונקים ושל בני האדם, לדידו של בטאיי, הוא אופקי, ומשתרע מן הפה ועד פי הטבעת. המסורת ההלנית, היודו- נוצרית, כמו גם תנועת הנאורות, הופכות אז לניסיונות כושלים להתנכר לאופקיות הזאת, החייתית, ולנסות לייצב את האופקיות האנושית בציר אנכי יציב.
אהבה זה לא כל הסיפור
"סיפור של חולדות", למשל, הנובלה המרכזית המופיעה ב"הבלתי אפשרי" יחד עם שתי יצירות ליריות נוספות, מספרת בגוף ראשון על אהבה עזה לדמות נשית בשם "ב'", אשר מערבת השתתפות של פרטנר גברי שלישי, בא כוחה של הכנסייה או אביה של אותה "ב'" מסתורית. נשמע מסובך? זה עוד כלום לעומת משמעויותיה האפלות של האהבה הזאת.
מיניותה הבוטה וחושניותה המתפרצת של "ב'" (אשר, אגב, מתוארים בצורה מתונה יחסית לדמות נשית אחרת של בטאיי ב"סיפור העין") אינן מעוררות את הדובר כמו שמקובל ביחס לאובייקט מיני רגיל. אצל בטאיי, המשיכה אל הארוטי קשורה למופע מהפכני ומטריד, אשר מחבר בין המין ובין החרדה מן המקריות, בין המין והמוות. המין, אשר בדרך כלל מתוחם בחברה לחדר המיטות, לאזורים מפוקפקים בעיר הגדולה או לאינטרנט הופך כאן לסיוט מענג ונורא.
החולדות, אותם יצורים מאוסים המקושרים על פי רוב לפוביות ולביבים, הם אלו שנבחרו לתאר את אופייה של האהבה ל"ב". כפי שניתן להבין, אין כאן שום רומנטיקה. זוהי אהבה אשר מפרה לחלוטין את האיזון הבורגני עליו חיינו מושתתים, ולא רק הבורגני - אלא את עצם האיזון שעליו האנושות בונה ציוויליזציות, ככה, בחמשת אלפים השנים האחרונות. חוצפן הבטאיי, לא? אפילו החברים שלו מהאוונגארד הפריזאי של שנות העשרים הגיעו למסקנה שהיצירות שלו יותר מדי מאתגרות את הגבול שבין גאונות וטירוף (אנדרה ברטון, למשל, המנהיג של חבורת הסוריאליסטיים, קרא לו "מטורלל").
המטען הרדיקלי ב"סיפור של חולדות" ועוד יותר ב"דיאנוס" ו"האורסטיאה", שתי היצירות הנוספות המופיעות בספר, דורש מהקורא מסירות כל כך רבה עד שהקריאה בהן הופכת לבלתי אפשרית ממש. למי שהצליח לצלוח את כל זה לא נותר הרבה יותר מאשר סימן שאלה גדול וקווים לחלום לא נעים שהוא יחלום בלילה.
"איני רוצה לחיות אלא אם אבער (שאם לא כן לא אצטרך להמשיך להתקיים)" (עמ' 22). באיזה חדות מתאר כאן בטאיי את השאיפה שלו לאנרגית חיים טהורה, אנטי-תבונית, ואם נשתמש בטרמינולוגיה שלו - אופקית. כל כך חבל שעולמנו המאוזן לא מצליח לעכל את מה שבטאיי ניסה לחולל באומנות שלו, והתרגום החדש ליצירה המופלאה הזו יגיע, במקרה הטוב, למדף מכובד וייצוגי בספריה שלכם. מהשריפה שבטאיי חי בה נותרו, בקושי, עקבות מטושטשים של פחם.