אל התרוממות הרוח שמלווה השבוע את הפעילים שבין הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב מתלווה מסר ברור של מחאה כנגד הריסה עתידית של עולם התרבות. הם טוענים (ודי בצדק) שפגיעה בחינוך היום תפגע במשאב העיקרי של מדינת ישראל ותוליד בסופה דור חסר השכלה של המחר. עולם התרבות הישראלי עשוי להיפגע אנושות בעקבות סגירתה המדוברת של הפקולטה לאמנויות והקיצוץ הבלתי נגמר בכמות הקורסים במדעי הרוח (שלא לדבר על סגירות החוגים). במילים אחרות אפשר לומר שתוכניות ההבראה של הנהלת האוניברסיטה אולי יצילו את הגירעון, אבל יהרגו את החינוך .
במסגרת פעילויות המחאה גיבשה קואליציית הסטודנטים את היריד "(אי)נושיות" שיציג אמנות מחאתית ברחבי הקמפוס בין 21-23.3. אך עם זאת לפני שנפנה לעסוק בהרס השיטתי של העתיד, שווה גם לשים לב לרגע לאי יכולת ההתממשות של האמנות והתרבות בקמפוס בהווה. לצד השער הראשי בכיכר אנטין (ששמה שונה בימים האחרונים לכיכר ההשכלה הגבוהה) מזדקר לו מבנה הגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר. נדמה כי מתבקש לצפות שהגלריה המייצגת של אוניברסיטת תל אביב תנסה להתכתב מדי פעם עם המתרחש בין כתליה. בפועל, המצב שונה לגמרי.
נדמה שהגלריה ואוצרה, מרדכי עומר, מצטיינים בעיקר בניתוק מהמתרחש מאחוריה. בעוד לסטודנטים אין גישה יצירתית לגלריה או דרך להציג בה, נותרים הם רק עם תערוכות רטרוספקטיביות בעל ריח נפתלין של חוסר רלוונטיות. במקום להפוך לחוד החנית, למקום ניסיוני ומרתק שבו יוכלו הסטודנטים להיחשף לכאן ולעכשיו, לבסס את אמירתם ואפילו לקחת חלק (שומו שמים) באוצרות מעשית, הם נותרו עם מחאתם תקועים בחלל התצוגה היחידי שעומד לרשותם. גבירותיי ורבותיי, ברוכים הבאים לחלל הכניסה של הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי.
על הדרך
וכך נידון יריד האמנות נידון להידחק אל הרצפה הכתומה ואל הקוליסות המוכתמות העטופות ביוטה של הספרייה. משיטוט בין היצירות של התערוכה "שוברים שתיקה", אין מנוס מן המסקנה כי אין כמעט תערוכה שתצליח לממש עצמה ולהתעלות מעל לאווירת "על הדרך" ששוררת בסמי-חלל התצוגה המביך הזה. ונא לא לשכוח שמדובר באוניברסיטה שמתהדרת בהיותה היחידה שחוקרת לעומק את האמנויות במסגרת הפקולטה לאמנויות, שקיימת רק בתל אביב. אכן, מצבה של האמנות בתוככי הגלריה משמש כמטפורה לא רעה בכלל לכל הביזיון שנקרא גם התנהלותה של אוניברסיטת תל אביב.
הקונספט של היריד עשוי לחזק את המחאה ואת הקשר של הסטודנטים הרדומים למתרחש סביבם (למרות שקשה לפספס את צעקות ההשכמה של אנשי האגודה בכיכר אנטין בבקרי הפגנות). יריד האמנות היה עשוי ליצור לסטודנטים מצע נוסף שדרכו הם יכולים להזדהות עם המאבק, ועל כן יש לתת להם את התנאים הטובים ביותר. איחוד היריד עם ההפגנות שנערכות ברחבי הקמפוס היה אמור להרחיב את המאבק ולתת לו תוקף חברתי מבוסס יותר. מארגני המחאה שואפים לחבר את מאבקם כנגד הקיצוץ העתידי בתקציב ההשכלה הגבוהה אל מיעוטים אחרים בכדי ליצור חזית אחת מאוחדת של כל החלכאים והנדכאים כנגד מדיניות הכלכלה. וגר סטודנט לרפואת שיניים עם ויקי קנפו ועדן גם. בכיף שיהיה להם.
ישבנים קוראים שירה
הרצון לאחד את כוווולם תחת מטריית המאבק החברתי באה לידי ביטוי גם ביריד עצמו. במהלך היומיים הקרובים יוקרנו הסרטים "אוונטי פופולו", "הם תופסים גם ילדים" של הבמאית חדווה גלילי-סמולנסקי, "חיים בארגזים" של שמחה לב וסרטה של סוהא עראף "בוקר טוב ירושלים". כמובן שגם מקומה של חברי האקדמיה החופשית (בראשות רועי צ'יקי ארד) לא נפקד, והם יתרמו למאבק את כוחה של השירה התל אביבית ההיפר פוסט מודרנית. קצת אמנות, קצת מתח ערבי-ישראלי, קצת סכסוכים ומחאה חברתית- כלכלית מעל. תזרקו למיקרו ושיהיה בתיאבון.
כפי שאנשי אגודת הסטודנטים לא מצליחים לשבור את המחסום שהוצב בפניהם בגלריה האוניברסיטאית, מתעורר לו חשש לגבי גורלה של המחאה. למרות המחויבות העצומה של חברי האגודה ושיתוף הפעולה המלא של המרצים, נראה שהבעיה לא תיפתר עד שלא יעיפו את ההנהלה שהובילה את האוניברסיטה לבוץ. חבל שאנשים לא מבינים שלפעמים צריך לדעת מתי לפרוש בכבוד. ואני לא רומזת משהו, מר רבינוביץ'. התיכוניסטים והסטודנטים שלא נתנו לך להוציא משפט שלם מהפה בהפגנה ביום ראשון אמרו כבר הכול. שיתוף הפעולה בין הסגל והסטודנטים ויחסי הציבור הבלתי נדלים שמתלווים לעניין יכולים להצליח בהנעת גלגלי הבירוקרטיה, אבל אם את כבר עוברת בסביבה לימור לבנת, עשי עמנו חסד ותעיפי גם את חדלי האישים מהבוץ.