פעם זה די הדליק אותי כשזמרים ממש שרו על משהו. הגניב אותי שלמוריסי יש רגשות, ללו ריד יש דעה על המקום שהוא חי בו, והכי הכי אהבתי "מוזיקת מחאה". אבל מאז, לתקופה ארוכה נדמה שירדה קרנה של מוזיקה עם מילים בעלות משמעות - מסיאטל הגיעו בעיקר דיסטורשנים, מהמועדונים הגיעו ביטים. למוזיקה פוליטית יכולתי בעיקר להתגעגע. והנה, כנראה שממשל בוש-בלייר הוציא כמה מוזיקאים בעולם מתרדמת האסקפיזם שלהם, אם לשפוט לפי הפופולריות העולה של הרכבי רחבות פוליטיים כמו !!!.
כדאי לזכור ש-Asian Dub Foundation היו בקטע של פוליטיקה וריקודים בערך מאז שבאזימוט עוד ניגנו רייג' אגגינסט דה משין. "טנק", אלבומם החדש, ממשיך את הדרך שסללו לעצמם באלבומים הקודמים, בחיבור בין טקסטים פוליטיים ומצע מוזיקלי קצבי ורקיד. הפעם תמצאו את החבורה הבריטית-אסייתית מלינה על כלכלת הנפט, על הכוחנות של המערב, על אפליה לאזרחים אסיאתיים (הפרענקים של אנגליה), על זכויות אדם ושאר הנושאים החביבים כל כך על שמאלנים. המסרים שלהם לרוב חדים ובוגרים, והם לא הולכים סחור סחור כשצריך להפנות אצבע למישהו. מצד שני, הם גם שומרים על מסר חיובי (למשל ב-"Hope") בלי להיגרר לפשטנות של מוזיקת שאנטי. ב-"Round Up" הם נותנים פרפראזה על שיר השואה "כשלקחו את היהודים לא צעקתי כי לא הייתי יהודי" וכו', כשפה החליפו את היהודים באקטיביסטים ובראסטות (אני יורד למחתרת).
הקססה המוזיקלית מורכבת בעיקר ממקצבי ג'אנגל עם תחושה דאבית, אלמנטים של רוק וראפ, וכמובן צלילים ומלודיות אסיאתיים, עם סיטאר, טאבלות ו...נו, כל הכלים המוזרים האלה שיש בטח ללהקת שבע. השילוב הזה אולי נשמע כמו גיבוב של סגנונות, אבל ADF, כמו גם באלבום הזה, שומרים רוב הזמן על תחושה אחידה ובהירה מבחינה מוזיקלית, ובעיקר קצבית. באלבום הזה הצטרף לחבורה הגדלה זמר הרגאיי גטו פריסט, שמזכיר בשירה את הוראס אנדי, והם משלבים גם אלמנטים ערביים (הם כנראה קראו במקומונים שיש טרנד כזה).
הבעיה מתחילה בקטעים האינסטרומנטליים באלבום. כשאין מילים לתפוס את הקשב של השומע, מגלים ש-ADF לא במיטבם מבחינה מוזיקלית. הם מנסים להתקדם, אבל עדיין חסרה הרעננות והחדשנות שאפיינה את האלבומים הקודמים שלהם (ובעיקר את "Rafi's Revenge"). למרות כל המגרעות, עדיין אלבום רלוונטי.
אז'אן דאב פאונדיישן, "Tank" (הליקון)
עוד בוואלה!
עף ומתרסק על האף
זמן שבו חכמים מאיתנו התחילו עם בנות, לנו היה משחק כזה, שבו כל אחד בתורו רשם על נייר משפט, קיפל אותו והעביר לבא בתור. התוצאה היתה לפעמים משעשעת, בעיקר אם אתה חנון. מסתבר שגם הסוריאליסטים לא היו חזקים אצל החתיכות, גם הם העבירו שעות על המשחק הזה, וקראו לו "Exquisite Corpse", על שם אחד הביטויים הראשונים שיצאו להם. דדלוס, טבח הביטים מבית נינג'ה טיון, אימץ את השם לאלבום החדש שלו, וככל הנראה גם את המתודה.
התוצאה? סוריאליסטית, כמובן, ולא במובן הטוב. דדלוס מארח ידידים מסצינת ההיפ-הופ השרוט, בניסיון ליצור רצף לא-אסוציאטיבי, ומוכיח שלפעמים עדיף להיות קצת יותר מתוכנן. ברוב הקטעים האלמנטים השונים - ביטים שבורים, שירי אהבה משנות ה-30 וראפ - פשוט לא מתחברים. אפילו ראפרים כמו MF Doom, שיכול להפיח רוח חיים בכל הזיה, לא מוציאים אותו מהברוך.
הקטע הראוי הוא "Sent Off", שבו דדלוס גוזר סימפולים בטכניקה שמזכירה את פריפיוז-73 (שגם הוא מתבזבז כאן באלבום), אבל מלבד זה, עושה רושם שהגופה בשם האלבום היא של ההיפ הופ. הניסיון היומרני של דדלוס הוא קלאסיקה של צל"ש או טר"ש אם הוא היה מצליח היינו מריעים לו, אבל הוא נופל על האף. ככה זה, עפת קרוב מדי לשמים, עכשיו תתרסק.
דדלוס, "Exquisite Corpse" (אם.סי.איי)