ג'ניפר בר לב

איזו מוזיקה שמעת בזמן שעבדת על התערוכה?

אני לא מסוגלת לעשות שני דברים בבת אחת. אם אני שומעת מוזיקה, אני שוכבת על הספה ושומעת מוזיקה, ואם אני עובדת, אני עובדת. נשמע קצת דבילי, אני יודעת. אתם דור שעושה 17 דברים בבת אחת, אבל אני עדיין קצת פרימיטיבית, אין מה לעשות. אני חושבת שיש הרבה מן המוזיקה בעבודות שלי. הציורים האחרונים מזכירים ראפ, והחיבור הזה עבר לי בראש במהלך העבודה. לי חשוב לשמוע את הראפ שבתוך הראש כשאני עובדת, כי אותו אני מציירת. בתקופה האחרונה שמעתי כל מיני דברים, מראפ אלג'יראי ועד למוזיקה הערבית של נטשה אטלס.

מה היה הסרט האחרון שראית?

"עטאש-צימאון". זו הפקה פלסטינית-ישראלית שהזכירה לי קולנוע איראני שאני מאוד אוהבת. הסרטים דלי תקציב ומצלמה אחת עומדת הרבה זמן במקום. אלה סרטים שכביכול לא קורה בהם כלום, אני מאוד אוהבת את זה, כי הסרט הופך כמעט לציור. ב"עטאש" זה גם קורה בגלל המיתולוגיה של הדמויות הארכיטיפיות בסרט. האבא הוא אבטיפוס של דמות האב בתרבות הערבית והאמא נשארת לעמוד ברקע. אהבתי את האיטיות, השקט והוויזואליות המדהימה של הסרט. עד שקורה משהו ומבינים אותו עובר הרבה זמן, בדיוק כמו בחיים. אני צריכה שדברים יקרו לאט כדי להבין אותם, אחרת אני מפספסת אותם וקורה כבר משהו אחר. בשוטים צילמו דמויות מקרוב ומרחוק מאוד ויצרו גדלים שונים. זה מאוד הזכיר לי את הציורים מהתערוכה האחרונה, למרות שאצלי בציור כל האובייקטים נמצאים באותו מישור. בניגוד לפרספקטיבה המערבית הקלאסית, אין עומק בציורים שלי אבל בגודל של הדמויות יש סוג של חלל, חלל פנימי. פרספקטיבה אחרת.

מה היתה התערוכה האחרונה שראית?

"ליגה", תערוכת נשים בהאנגר 26 בנמל תל אביב, שנערכה במסגרת יום האישה הבינלאומי. הגעתי למסקנה שזהו. נגמרו תערוכות הנשים. הן לא רלוונטיות יותר. לפי דעתי, אין הרבה הבדל בין אמנות של נשים וגברים. היום יש הרבה גברים פמיניסטיים, אם לא מדובר ברוב הגברים. יש הישג, בזמנו הנושא היה מאוד חשוב ולא צריך לסגת לאחור. עכשיו צריך להתקדם. אני מזמינה את כל הגברים הפמיניסטיים להשתתף איתי בתערוכות.

למי היית מכניסה מכות?

אני לא כל כך מכניסה מכות, אני מעדיפה לקטול במבט. אני חושבת שהייתי קוטלת במבט בערך 90% מהאנשים, אם לא יותר. לא הייתי רוצה להכאיב לאף אחד, רק לתת מכה קטנה בראש, כדי שלא יהיו כל כך כבדים. אין בי שנאה, אלא המון חוסר סבלנות למי שלוקח את עצמו נורא ברצינות, למי שחושב שגורלו לא זהה לגורלי. בסופו של דבר, כולנו חולקים את אותו גורל.

את מי היית מזמינה לדרינק על חשבונך?

יש לי ידיד ששמו עלי והוא חי בעזה. לא ראיתי אותו 4 שנים, מאז פרוץ האינתיפאדה, ומאוד הייתי שמחה להזמין אותו לדרינק, אם הוא היה יכול לבוא.

עם מי היית רוצה לעבוד?

הייתי רוצה לעבוד עם בתי, אלי טרטקובר, בת 17 וחצי. יש לה עין מאוד מדויקת וטובה. הייתי רוצה לעבוד איתה, אבל אין לה כל כך סבלנות אליי עכשיו. אולי בעוד כמה שנים.

מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?

הייתי רוצה שהקהילייה המקבילה שלנו, קהיליית האמנות בלבנון, ירדן, פלסטין, מצרים וטוניס, יגיעו לתערוכה. אני חושבת שהגיע הזמן, לא? אני בטוחה שיש לנו הרבה במשותף.

איזה מכשיר חשמלי מפחיד אותך?

כולם. אני מפחדת מחשמל, באופן כללי. אני מדור אחר, ובאמת קשה מאוד להסתדר ככה בעולם. אני תמיד נועלת נעליים עם סוליות מגומי.

הסיפור של ג'ניפר בר-לב, שמתחיל בלידתה בארה"ב ב-1948 וממשיך החל משנת 1975 בתל אביב, שזור במעמקי עולם האמנות הפמיניסטית. כפי שאמניות פמיניסטיות אמריקאיות רבות קשרו את עצמן אל עולם האומנויות ה"נשיות" והדקורטיביות כדוגמת אריגה, תפירה ושימוש נרחב בקולאז'ים, גם בר-לב רקמה את יצירתה בעבר אל עולם הבדים; כמעצבת אופנה וכאמנית.

בתערוכה החדשה, "Painting while sleeping", בר-לב נכנסת לשדה הקרב האישי שלה. הקרב יוצא מהחומרים האינטימיים ביותר ופורץ החוצה, לאינתיפאדה ולמאבקי היומיום. בר-לב יוצאת להיאבק על הבד, להפגיש בו גיבורי תרבות וליצור התכתבות חדשה ביניהם. היא נאבקת בו ונאבקת גם בקיומו של הציור בחייה, ומחפשת את הרלוונטיות שלו לגביה בכל רגע נתון. הרגע המוכר כל כך, הרגע שנמצא בין יקיצה לחלימה, הופך לזירת המאבק החדשה בעבודותיה משנת 2004. לדבריה, בעקבות המלחמה שלה בעצמה נפלו לה מחיצות רבות. דווקא מתוך הכניעה היא מצליחה ליצור משהו חדש ולחשוף בעצמה צדדים שלא ידעה על קיומם. מה-23.3.05 בקלמניה, מדרשת בית ברל.