שעות הבוקר המוקדמות הן השעות הקשות ביותר בגלגל"צ. שעות העומס על הכביש, הן גם בדרך כלל שיאו של רצף מוזיקלי רע במיוחד. עידן רייכל רודף דניאל סלומון, קלישאה רודפת קלישאה, טחנות המלודיה, בניגוד לאלה של הצדק דווקא טוחנות במרץ רב ובזריזות. אבל את קיתונות הביקורת שהוטחו במוסד המוזיקלי המנוון והמנוון שבירכתי תחנת הרדיו הצבאית אין צורך לשעתק. אלא שבשבועות האחרונים מציף את הרמקולים המכוונים על 91.8 קמפיין מרגיז במיוחד במסגרת המלחמה בתאונות הדרכים אליה מחוייבת התחנה. כל מי שיצא לו להאזין לאחרונה לתדר ההוא (והרי יצא לכולכם) ודאי נתקל בג'ינגל המציע טיפ לנהיגה בטוחה מטעמו של שדרן כזה או אחר.
במסגרת אותה מגמה בה הכחידה גלגל"צ מהתודעה הפופולרית את המקוריות והחדשנות והנחילה למאזיניה משטר מוזיקלי אחיד ושטוח כמו גלית גוטמן, היא גם לקחה מהרדיו את הלב הפועם שלו האנשים שמאחורי המיקרופונים. תחת החוקה הבלתי כתובה של אסכולת המוזיקה והדיווחים של הדור החדש, נמחק זן של אנשי רדיו. לא עוד כוכבי תקשורת בצבע זית, מיסיונרים עם אג'נדה מוזיקלית, או סתם צעירים בועטים שחיים את המדיום ויודעים איך לעשות בו שימוש נכון על מנת להפיח אנרגיה במאזינים ולמלא את החלל הרדיופוני. על כוכבים מסוג כזה גדלתי כמאזינה, אך הם כבר נכחדו מהרדיו כששירתתי כחיילת בגל"צ. מה שנותר כעת הוא חלל בין האוזניות. שטנץ מוזיקלי צפוי, סתמי ורדוד אותו מובילים שורת קריינים זהים בחיתוך הדיבור, בנימת הקול, במשפטים הסתומים שהם משחררים על רקע השיר הבא שמתחיל להתנגן. הזהות נלקחה מהם. אמרת קריינית בגלגל"צ, אמרת אינספור שמות של בחורות מלחששות שמרגישות צורך להזין את החריצים שבינות לשירים בהגיגיהן הבתוליים, שבלאו הכי לא יכולים להתגבש לכלל אישיות רדיופונית מגובשת וסוחפת, כפי שהיו פעם לאה עוז, מיכל ניב, מירב מיכאלי וגם רונית כפיר של טרום ופוסט ימי גלגל"צ. אין זה משנה מי מגיש איזו תוכנית, באיזו שעה. אפשר להחליף ביניהם וממילא אין דרך להבחין בינהם, כולם אומרים אותם דברים ומשדרים אותם שירים בעקביות קומוניסטית ממש. האיש הקטן מהרדיו יצא לפנסיה, ואת מקומו ממלאה שורת המקהלה, ממנה אף אחד אינו חורג. כולם מזמרים בתיאום מושלם. המגישים כבר לא יכולים להפוך לכוכבים בזכות אישיותם ותוכניותיהם, אלא צריכים לדחוף את עצמם למדורי הרכילות אם ברצונם להפוך לסוג של סלבס סוג ד'.
וכך, באמצעה של שגרה מנצחת רייטינג, החליטו בגלגל"צ שפתאום לכל שדרן יש שם וטיפ לאריכות ימים על הכביש. מידי שעה משובצים בקצוות התוכניות ערב רב של ג'ינגלים המספקים את מה שיש למורן מזיג, רומי נוימרק, ערן אלייקים וחבריהם בני העשרים וממש קצת לתרום לאומה כולה. הטיפים הם אלמנטרים וברורים מאליהם עד כדי העלבת המאזין, כדרכם של ג'ינגלים מסוג זה בכלל ושל המנהל לבטיחות בדרכים בפרט. אך לא בכך נאמרים הדברים. האירוניה שבהתנהלות העקמומית הזאת מיתרגמת לתסכול. כל ג'ינגל כזה הוא תזכורת חיה למותו של הרדיו המשפיע, האינטנסיבי, המרגש, החי בתחנה הכי פופולרית על הסקאלה. אם גלגל"צ רוצה למתג את הקריינים שלה, שהם בוודאי חבורה של צעירים מוכשרים ומתוסכלים, אז שתיקח צ'אנס ותיתן להם להביא יותר מעצמם, שתיתן להם לחרוג מהסד החונק של האזנתם-אתם-מאזינים-ל-ועכשיו-בגינות-סחרוב-עוד-מעט-חמש-אחר-הצהריים, שתאפשר להם לפתח אישיות, דיעה וטעם. רק כך יוכל לצמוח שם, אולי, הארז טל הבא.
בגלל המגישים?
23.3.2005 / 9:58