ברוכים הבאים לפרק הבא בתולדות ימי הPאנק-Fאנק, הז'אנר הכי משמח וטרנדי של האלטרנטיבה האמריקאית בשנים האחרונות. אחרי שקיבלנו פרולוג קיורי של הראפצ'ור, תצוגות תכלית ססגוניות מטעם !!! צ'ק-צ'ק-צ'ק), אלבום אחד אדיר של אל.סי.די סאונדסיסטם, מוזרות אקסצנטרית של מו? ועוד כמה מטעמים (כמו אוספים של DFA וחברת אאוטפוט), מגיעה סוכריית הדיסקו-Pאנק החדשה בדמות "הבה לא נדבר על זה שוב", אלבום חדש ושני להרכב Out Hud.
אאוט האד, במקור מקליפורניה, הייתה בעצם הלהקה שמהצלע שלה יצאה !!!, או שבעצם הלהקות התחילו במקביל, תלוי את מי מהמוזיקאים שמתרוצצים בין שתי הלהקות שואלים. בכל מקרה, כשחשבו על שם לאאוט האד נולד גם השם !!!. "אני חושבת שבסקרמנטו כל אחד היה במיליון להקות, ושתי הלהקות האלה רק במקרה הפכו ליותר רציניות" סיפרה מולי שניק מהלהקה למגזין פיצ'פורקמדיה.
שלושה מחברי אאוט האד - טיילר פופ, ניק אופר וג'סטין וונדרוויגן - חברים גם ב-!!!. טיילר מנגן גם בהופעות של LCD Soundsystem, ועזב את אאוט האד בתום ההקלטות כדי להתחייב לשתי להקותיו האחרות. הם כולם התחילו בלהקות הארדקור Pאנק (Yah-Mos, Tourette ו-Raoul), ועכשיו הם מרגישים פאנקיסטים באותה מידה שהם רקדני האוס ומאהבי פופ. "היינו רוצים לחשוב על המוזיקה שלנו בתור "מה לעזאזל זה הדבר הזה?" סיפר ניק עופר באותו ראיון. "בשתי הלהקות שאני נמצא בהן, אני רוצה שלאנשים תהיה התחושה של 'What The Fuck?'. אני רוצה לעשות מוזיקה פריקית, לאנשים פריקיים, שנעשית ע"י פריקים".
"Street Dad", אלבומם הראשון של אאוט האד, שילב בין האוס ודאב לבין גיטרות שנשמעו כהכלאה בין אדריאן בילו מתחתן עם לורי אנדרסון לבין דה אדג' (של יו-2). מין תקליט טיסה טריפי, מרחף ויפה, ועם זאת, כאלבום שיצא ב-2002, הוא הגיע בערך עשור מאוחר מידי למי שכבר גדלו על "Blue Room" ו-"Little Fluffy Clouds" של האורב. אבל זהו חלק מהתהליך שעובר על מוזיקאים אמריקאיים, שנוגעים בגל החדש של הPאנק-Fאנק, האלקטרו-Pאנק או איך שלא נתעקש להגדיר אותו. נדמה שרק בשנים האחרונות הם מגלים את מה שהבריטים הבינו כבר מזמן, והספיקו להשאיר מאחור כמיתולוגיה. האמריקאים רק מתחילים לעבור את תהליך הזיווג השמח באמת בין רוק-אנ'-רול לדאנס, ומאחר והם כל כך מוקסמים ממנו, כמו ילדים שזה עתה פסעו למפעל שוקולד, החדשנות שלהם מלווה לפעמים גם בצלילים מיושנים, לפחות עבור אלו שניזונו במשך שנים מדיאטה בריטית. צ'ק-צ'ק-צ'ק, ברגעים האנכרוניסטיים שלהם, מזכירים את ההאפי מנדייז. מצד שני, אם למאנדייז היו שערוריות והיה את בז, ל-!!! יש את הביצים ואת השירים שגם אלף מיתולוגיות לא הוציאו מהמאנדייז. אז אאוט האד נשמעו פעם כמו הגרסה הפחות מתוחכמת של האורב. לא נורא. זה נסלח במיוחד לאור התקליט החדש.
מר בוש היקר
על האלבום הזה הם כבר עבדו מחוץ לקליפורניה - באולפנים בוושינגטון ובניו יורק. הוא הוקלט ונולד מג'ימג'ומים משותפים שלהם בבית בו הם חיים יחד, אבל התוצאה מדויקת וקליטה בהרבה מהאבסטרקטיות המסוימת של "סטריט דאד". שתי הבנות בהרכב מובילות בשירה פופית חמודה ומלודית את רוב קטעי האלבום, כשהשאר הם רייבים קטנים של אלקטרו-האוס עם שמות מבריקים כמו: "מר בוש היקר, יש יותר ממאה מילים עבור 'חרא' אבל רק אחת עבור 'מוזיקה'. לך תזדיין, אאוט האד" או "השיר כל כך טוב שקראו לו שלש פעמים". אם צ'ק-צ'ק-צ'ק הם השבט הגברי והפראי של הPאנק-Fאנק, אז אאוט האד מודל 2005 הם הפן היותר אלקטרוני, דאנסי וסוכרייתי שלו. המסיבה של !!! משופעת בגיטרות ובכלי הקשה חיים. לאאוט האד יש אותו סאונד גיטרות, אבל הם מאוגדים בצלילים של גרוב-בוקס גמלוני רב חן. הנוכחות הנשית גורמת להם להישמע לפעמים כמו הגרסה האלקטרו-מרוסנת של ה-B-52s ואם צ'ק-צ'ק-ציק הם הביסטי בויז, אז הרי שאאוט-האד הם לאשס ג'קסון, הרכב הבנות שהביסטי החתימו בגראנד רויאל (החברה שלהם, ז"ל), ששילבו בין גרובים שחורים לרוק נשי מחוספס.
"אני חושב שאחת ההשפעות העיקריות עלינו היא אר-אנ'-בי והיפ הופ עכשוויים. אנחנו מקשיבים לזה יותר מלמוזיקה אקספרימנטלית, אליה אנשים משייכים אותנו. אני פשוט חושב שלאחרונה היפ-הופ דחף את הדברים יותר ממה שמוזיקה לבנה עשתה במשך שנים" (ניק בראיון לפיצ'פורק).
אני תוהה אם אאוט האד מודעים לרטרו הכאוטי שיצרו כאן, שמשלב בין האייטיז לתחילת הניינטיז. מילא האלבום הקודם. אבל הפסנתרים הגרובים בשיר שפותח את האלבום החדש גורמים לי לחשוב בכל פעם על "On A Ragga Tip" של SL2 (הרכב שפעל לצד הפרודיג'י של תחילת הדרך). "One Life To Leave" הוא מפגש מתוק בין סיינט אטיין לפרינס. רוב הזמן הם נשמעים לי בעיקר כמו מה שהיה קורה אילו מוריס פולטון היה מפיק את בננה-רמה. ולפעמים גם את הליגה האנושית. לא כל השירים באלבום הזה מלוטשים דיים מבחינה מלודית כדי להגניב אותנו עוד זמן רב, והוא לבטח אינו מסיבי ועמוק כמו זה של אל.סי.די סאונדסיסטם. עם זאת, אאוט האד החדש הוא חטיף פופ כיפי, ובעיקר מאד מחרמן. לא מטלטל או מסעיר במיוחד מוזיקלית, אבל צובע בצבעים חדשים ויפים את אבולוציית הPאנק-Fאנק, הססגונית גם כך.
אאוט האד, "Let Us Never Speak Of It Again" (יבוא, K7/קראנקי)