מי אמר פזית בניזרי ולא קיבל

החיים זה דבר קשה. מתחילתם ועד סופם נידונו להתקיים תחת מותג אחד, שם אחד וגוף אחד. זה נורא מחייב, וזה יכול להיות גם די מעיק. אם אתם מתפרנסים מכתיבה – עד כמה שאפשר לקרוא לזה "פרנסה" – זה רק הולך ונעשה יותר גרוע. המקלדת שלכם מחייבת את המותג שלכם, המוצר חייב להיות שווה, אחרת הקטע המחורבן שכתבתם פעם, תחת דד ליין מטורף, ימשיך לרדוף אתכם לנצח כאות קלון.

מזל שהמציאו את האינטרנט. כלומר, אנשים שכתבו בשם בדוי מסתובבים על פני האדמה משחר ימי האנושות הכתובה, אבל האינטרנט הפכה את הכול להרבה יותר פלואידי וקליל. אני לא מדברת על קהילות וירטואליות – שם ממילא מעטים המזדהים תחת שמם האמיתי, ומספקים לעתים ניק שרלוונטי רק לשדה הסמנטי שבו הוא פועל (נאמר, "מתרחב_לפיסט" באטרף-דייטינג) – אם כי, לפרוטוקול, חייבים לומר שהפורומים היו והינם בית הגידול הכי שווה לכתבי אינטרנט ותרבות, ושכמה מהאנשים המבריקים והמחושגזים ביותר בתקשורת של היום נצפו מגמגמים את ראשית ימי הפובליציסטיקה שלהם בפורומים חצי נידחים אי שם בשנות האלפיים.

לא, לא. אני מדברת על עיתונאים. על אנשים שהוכיחו מספיק כישרון כדי אשכרה לקבל כסף על מה שהם כותבים, אנשים שהפרסונה התקשורתית שלהם – ואל תטעו, גם לזוטר שבזוטרי כתבי האינטרנט יש פרסונה כזו – מחייבת אותם. ובמה היא מחייבת? לא לכישרון – כפי שנהוג לחשוב בטעות, אלא לפרסונה עצמה. אתם יודעים איך זה – תדמית זה דבר שבונה את עצמו, כמו שכתב הולך ולובש מאפיינים וסגנון בכל כתבה. חוצמזה, תדמית זה דבר מחייב. למשל, אדם שבנה את עצמו במשך שנים בתקשורת כאינטלקטואל מתוחכם עם פאסון לא יכול לחשוף פתאום תאווה בלתי נשלטת לכוכב נולד; ציניקנית וכוסית מגניביסטית לא יכולה סתם כך להפוך למבקרת זועמת של תרבות ההמונים.

זהות – פיקטיבית ומדומיינת ככל שתהיה אותה פרסונה תקשורתית – זה לא דבר שניתן להתנער ממנו בקלות. כלל וכלל לא. עדיף להמציא זהות חדשה, משוחררת מכבלי המציאות, שתעשה את העבודה השחורה בשבילנו. הפסבדוניק – פסבודונים רשת – הוא המקום הנינוח ביותר לכתוב ממנו. כשאתה מישהו אחר אף אחד לא דורש ממך להיות חד כתער, מוכשר ויפה; כשאתה לא מוכר, כל הברקה שלך תיתפס כפריצה חדשה, ולא כעוד שנינה דה-לה-שמאטע מבית היוצר הקבוע שלך; כשאתה לא אתה, אתה לא מחוייב להיות אתה. וזה חופשי ולגמרי לבד. במובן הכי טוב שיש.

הפסבדוניק משחרר, אם כך. משחרר כל כך, שלעתים קרובות תחת הפסבדוניק קל לכתוב טוב יותר. שלא לדבר על זה שאם אתה לא אתה, קל יותר להיות משולח רסן, ולייצר התפרעויות וירטואליות לרוב. כלומר, הפסבדוניק הוא הגרסה הפרועה והלא מחייבת שלך.

ואם כבר חצי-סכיזופרניה, אין סיבה שלא ללכת עד הסוף, ולבחור בשם שהוא הכי לא אתם, אבל בעצם דווקא כן: פזית בניזרי החתרנית והלוהטת בתור מה שעורכיה של דנה ספקטור לעולם לא יתנו לה לפרסם ב"ידיעות אחרונות", ואילו ראובן רייכמן הוא ההומו החרמן שתמיד היה שם לתת בתחת לאושיות ישראליות בראשית ימי הציונות.

בקיצור, הכי טוב פסבדוניק. אבל בסופו של דבר, אם אתם דבקים בו לאורך זמן, ואם אתם באמת מוכשרים, גם הוא הופך למותג מחייב, שלא לדבר על זה שכולם בתת-ברנז'ה של התרבות המקוונת כבר יודעים שזה אתם. ואז מה?