"שישה צעירים מוכשרים מגיעים מרחבי הארץ לאילת ובניצוחו של במאי קפריזי, הם הופכים ללהקת הבית של מלון גדול. בערבים הם משתתפים במופע מוזיקלי ובימים מוטל עליהם לשעשע ולהפעיל בבריכה את האורחים וילדיהם. החיים המשותפים, העבודה התובענית ושגרת החזרות וההופעות, מהווים מקור לא אכזב לקונפליקטים דרמטיים וקומיים"
(מתוך הקומוניקט)
מקור לא אכזב? "דקות של תהילה", סדרת דרמה ישראלית חדשה מביאה לשיאים חדשים את מופרכות החומרים מהם עשויות הדרמות המקומיות. אז מה כבר היה לנו? חיילים של גבעתי, נהגי מוניות, שליחי פיצה, שכונה בדרום תל אביב, אמהות פונדקאיות וקורותיו של בדרן מזדקן מפוצץ בליבידו. והפעם: ניסיון להפוך את צוותי ההווי והבידור האילתיים לחממה של אינטריגות, קומבינות וקוזינות.
שיאי הסטריאוטיפיזציה (הנראטיבית והישראלית) נמצאים ב"דקות של תהילה" בהילוך גבוה: הערס השרמנטי גס הרוח (אורי בנאי, המוכר גם בכינוי "הקומבינטור"), הפרחה המרירה שרק רוצה להתפרנס בכבוד ואולי גם לעשות קצת כיף בדרך (וידועה גם בכינוי "העוקצנית"), הצפונבונית המפונקת שנראית כמו ברוק שילדס בגירסת קרעפלך (אותה גם תכירו כ"בת העשירים"), הבמאי הדיקטטור שיודע ללטף אבל גם לתת בוקס כשצריך (בכיכובו של איציק "אתם מכירים אותי מבנות פסיה אבל היום אני צחי נוי העירקי" כהן), חייל משוחרר אחד, אמן מיוסר, ואפילו נציג של שינקין (מה יכול להיות יותר מתאים מליאון רוזנברג).
כל הקאסט המרשים הזה מצליח להתעלם מהעובדה שכל הסדרה הזאת בסך הכל מדברת על צוות בידור המופיע בפני ועדי עובדים שיורדים לאילת בדיל לא רגיל (סופשבוע של ארבעה ימים פלוס ארוחת בוקר אינטרקונטיננטלית רק בחמישים ש"ח לאדם בחדר זוגי). אולי בגלל זה כל הדרייב הדרמטי של הסדרה שואף לאפס. הקונפליקטים מלאכותיים, הסיפורים האנושיים מזכירים תככים של ג'ובניקים (האם זוהי מקריות? כי הרי מן הידוע שחלומו של כל חייל צה"ל משוחרר טרי הוא לרדת לעבוד באילת), הדיאלוגים פריכים, וכל הלוק הכללי מזכיר יותר סרט של אבי ביטר מאשר משהו שאמור להזכיר את מ"לרוז פלייס" (ולא רק בגלל הבריכה). בסופו של דבר הם יחסכו מלא כסף, ייסעו לטיול בקיבינימט ויחזרו מה זה מפוכחים. כי אתם יודעים, דברים שרואים משם לא רואים מכאן. תשאלו את יאסר.
* "דקות של תהילה" משודרת בערוץ 2 ביום שני, 4 ביוני, בשעה 19:00. שאר פרקי הסדרה ישודרו מדי יום שני בשעה 19:25
אגדו דו דו
4.6.2001 / 10:58