קשה לדעת מאיזה צד להסתכל על "11 א'", האלבום החדש של ברי סחרוף ורע מוכיח. בהשוואה ל"סימנים של חולשה", שהחדש הוא התייחסות ישירה אליו או בהשוואה לכל היצירה של סחרוף? אולי למול כל המוזיקה הישראלית, שסחרוף הוא אחד האמנים הבולטים והקונצנזוסיאליים שלה, אפילו כשהוא מוציא אלבום לא ברור כמו "האחר"? ואולי בכלל צריך להתייחס אל הרוק בעולם, שסחרוף כיום נראה מנותק ממנו לחלוטין? כמובן, העמדה הטהורה היא לבחון את היצירה כעומדת בפני עצמה, אבל אז אני אצטרך להתמודד עם העובדה שאחרי יום שלם באזניות האלבום הזה עדיין עובר לידי, מסרב להשאיר את חותמו לכאן או לכאן.
אני ארשה לעצמי לסמוך לרגע על סחרוף שקרא לאלבום על שם מספר השנים שעברו מאז "סימנים" ואלך על האופציה הראשונה. כש"סימנים" יצא, סחרוף עדיין היה מוכר כצל של פורטיס, ולמרות ש"הכל או כלום" יצא שנתיים קודם לכן, במובנים רבים "סימנים" הוא אלבום הבכורה שלו כיוצר. בזמן שבסולו הראשון סחרוף השתמש בעיקר בשירים של משוררים ופזמונאים אחרים ורוחו של פורטיס ריחפה על פני האלבום (ובינינו, ברי עוד לא ממש ידע לשיר), ב"סימנים" הוא כתב לעצמו בעצמו, וביחד עם רע מוכיח גם ניגן על רוב הכלים. ההצלחה היתה בינונית, אבל שירים מצוינים כמו "הזיות", "חבל שאת לא" וכמובן "כמה יוסי" (שהיה נטע זר בתקליט) הפכו אותו לאלבום שרבים ממעריציו מחשיבים לפסגה שלו. גם ההפקה של מוכיח היתה מפתיעה וחדשנית, בסטנדרטים של מדבר הרוק הישראלי.
אז איך "11 א'" עומד בהשוואה הבלתי נמנעת? יותר מתנדנד מאשר עומד. התקשיתי לדלות ממנו פנינים, אם כי יש כמה שירים טובים. "ים המלח" האינסטרומנטלי מתחיל שקט, עם ביט דרבוקה רגוע, מחיאות כפיים הולכות ומתגברות עד שהתופים נכנסים, פאנקיים ותובעניים. ב"רוח חדשה" הגיטרות הסחרופיות מגובות בקלרינט הזוי של אבי ליבוביץ', ואילו ב"מדגסקר" הסטאר האמיתי הוא רע מוכיח, שמביא הפקה היפ-הופית מלאה סימפולים וחיתוכים במקומות הלא צפויים (למבוכתי הרבה, אני מוצא את עצמי בפעם החמישית היום מסובב את הראש לענות לטלפון, רק בשביל לגלות שזה סימפול). ובכל זאת, האלבום לא מצליח להתרומם. אולי בגלל שירים חלשים כמו "קצב ועצב" או "כל הפיל", אולי בגלל תחושה של פיזור, אולי כי האלבום פחות חדשני ממה שהיה אפשר לצפות משני אלה. הטריקים שמוכיח הבריח במכס היו חדשניים לאוזניים הישראליות לפני י"א שנים, אבל מאז כבר יש לנו סולסיק.
אז לאן סחרוף הולך? הקריירה שלו, מלבד העובדה שהיא מרשימה בהיקף שלה, הראתה התפתחות עקבית. ממעריץ של פורטיס הוא הפך לחבר בלהקה שלו, ליד ימינו, לשותף שווה ליצירה וליוצר עצמאי. מאמן שוליים הוא גדל להיות זמר מוערך על ידי חובבי רוק ישראלי, ובסוף נכנס בעקבות "נגיעות" למעמד המיתי השמור למעטים אפילו אמא שלכם קוראת לו "ברי". ואז, בשיא ההצלחה, עם פרסים והשמעות וגלגל"צ והופעות ביום הסטודנט וכל הסרט, הוא שבר חזק שמאלה והוציא את "האחר", אלבום קשה לשמיעה שהשאיר מעט מאוד רושם על התודעה הציבורית. זה הוכיח שהוא לא התמסחר, אבל לא נראה שהיה צריך להוכיח את זה א-פריורית, "נגיעות" לא נשמע כמו להיט בטוח, עם הצלילים הערביים ומקצבי הג'אנגל. אולי סחרוף נבהל מעצמו, נרתע מההצלחה וממה שהיא אומרת עליו, והסתתר מאחורי אלבום חסר פרצוף (פתאום הוא לא מופיע על העטיפה). אולי משום כך זה גם יצא לו קצת משעמם. גם הניסיון של "11 א'" לשחזר את הקסם של "סימנים", לכאורה חזרה למקומות המוכרים, הוא בעצם סחרוף שעדיין מחפש את עצמו. עדיין, גם כשסחרוף מחפש הוא בדרך כלל יותר טוב מאחרים שמצאו.
ברי סחרוף ורע מוכיח, "11 א'" (נענע דיסק)
נראה אתכם עכשיו
בצעד יוצא דופן, ואולי כחלק ממתודת האנטי-סלב של סחרוף, האלבום יצא תחילה להורדה בתשלום ב-iMusic, ורק בעוד שבועיים יעלה על המדפים. וכשאני אומר תשלום, אני מתכוון ל-25 ש"ח, לא נורא בכלל. כל מי שמצדיק את ההורדות הלא חוקיות במחירים הגבוהים שחברות התקליטים לוקחות, הנה לכם הזדמנות לשים את הכסף שלכם איפה שנמצא העכבר שלכם. בנענע רואים את הדיסק כמקרה מבחן ליכולת לשווק מוזיקה באופן חוקי ברשת, גם אם לא צפוי שאלבומים אחרים יימכרו כמו זה (כמעט 600 הורדות עד רגע ירידת הכתבה לדפוס הוירטואלי).
מה שכן, בשביל לפצות על העובדה שזה עדיין כמה קבצים ולא דיסק שאפשר למשש, iMusic צריכים לשפר את חווית הקניה בדחיפות לאפשר להוריד את העטיפה, לתת להוריד את השירים ארוזים בקובץ אחד ואולי אפילו לתחזק את השרתים, שזייפו תחת לחץ ההורדות בימים האחרונים. הניסיון שלי להוריד את כל האלבום הסתיים אחרי כמה שעות עם כמה חצאי קבצים על המחשב, ואתר שחייב אותי ב-25 שקלים אך לא מאפשר לי להוריד את יתר השירים עד הסוף. לצורך כתיבת הביקורת נאלצתי לצרוב את האלבום מחבר שהצליח להוריד אותו בשלמותו לפני. עם זאת, שירות הלקוחות של iMusic פתר עבורי את הבעיה מספר שעות אחרי הפניה אליהם.