חיטמן 2

אחד הקונפליקטים הגדולים שהעניק עידן האינטרנט והגלובליזציה לעולם האמנות הוא טשטוש הגבולות בין מציאות ובדיון. פלטפורמות מזן "במה חדשה", הניצבות על הגבול בין מסגרות אמנותיות של ממש ובין ערי מקלט לשחרור מאוויים אימפולסיביים, מולידות בני כלאיים ממין חדש לחלוטין, יצירות שאפילו מחבריהן לא החליטו בבירור אם הן אמנות או יומן. הקלות הבלתי נסבלת של הפרסום, המיתרגמת ברובם המכריע של המקרים גם להעדר קהל, הפכה את ההבדלות הישנות בין "דובר" ו"מחבר" ללא רלוונטיות. למה לא לכתוב, בעצם, שיר שהוא גם בלוג (על אחת כמה וכמה כשאיש אינו קורא)? למה חשוב כל כך להבדיל בין החוויה ובין ההשתקפות שלה?

אוהד חיטמן הוא בחור מוכשר, ודוגמה טובה לתוצאה הבעייתית של ההתעקשות לכתוב מהלב. יש לו קול צלול וטוב, כשרון מוכח בפסנתר ולחנים נעימים, אבל החשפנות הרגשית באלבום הבכורה שלו היא מהסוג המביך. כולנו, מן הסתם, חושבים מעת לעת מחשבות מהסוג שחיטמן מבטא בטקסטים שלו - החל בשירי שטנה לאהובה ("תכאיבי לי כמה שיותר מהר, בגללך כל החיים הם זבל"), דרך מחשבות אובדניות ("על גדות נהר האהבה, כששום דבר לא אמיתי/ לא מצאתי שום סיבה להמשיך אותי") ועד הרהורי לילות לבנים ("אל תאמיני לנוקטורנו, הוא רק מנגינה") - אבל לא בטוח שהכי חכם ללכת איתן ישר אל הפסנתר. יש דברים שלא דחוף לרוץ לספר לחבר'ה, לא מפאת איזו צנזורה אלא פשוט מפני שהם לא מספיק מעניינים. בתור כתיבה למגירה זה לגיטימי; בתור אמנות לקהל זו שטחיות אדולסנטית.

חיטמן, כפי שמשתקף מעבודת הביכורים שלו, לא ממש טורח על ההבדלה בין זה ובין זה. למעשה, שיטת העבודה כאן גורסת שאמיתי יותר הוא טוב יותר. אשכרה ריאליטי. השיר "ליל האהבה", למשל, נפתח ממש בציון התאריך ("בליל האהבה, חוף קיסריה, שנת 2000") של המקרה המתואר בו, וכאן כבר מתעוררת התהייה שמא "חיטמן" הוא שם הבמה החדש של איטו אבירם. כל זה היה נסלח, כמובן, אם המוזיקה היתה בולעת את הטקסטים בעוצמות שלה, אבל חיטמן נופל לאותה מלכודת בדיוק על הפסנתר: המלודיות שהוא מרכיב באות תמיד לבטא רגש אחד, חד משמעי, פומפוזי ומוצהר כל כך שהוא נותר בגבולות התיאור. ויש כאן הרבה כשרון, באמת. אבל היכן שיוצרים גדולים נוברים בפצעים העמוקים כדי לעשות אמנות, נדמה שאוהד חיטמן עושה אמנות כדי לנבור בפצעים העמוקים.

אוהד חיטמן, "אוהד חיטמן" (עננה/הד ארצי)