אני בת 7 או 8 ואבא שלי לוקח אותי איתו לעבודה. יום כיף בתל אביב. בדרך אנחנו עוברים בשדרה רחבה עם עצים. "את רואה את הבניין הזה?", אבא שלי מצביע על בית בן שלוש קומות בפינת הרחוב, "זה הבית של קרובים קרובים, זה ויטק 9". ואני, אני מרגישה הוליווד.
לאור העובדה שאחת מחברותי הטובות בותר, היא גם גורם מכריע ביוזמה לאחד את שורות הסיטקום העברי הראשון, אני מחוייבת לפתוח את הטקסט הזה בגילוי נאות. אבל נאות יותר, יהיה לגלות כי מאהבה גדולה לדיירי הבניין ההוא אני באה וממעמקי נוסטלגיה מהם כמעט בלתי אפשרי לצאת ולהתבונן מהצד במבט ביקורתי. ובכל זאת, נראה לי שגם הצופה הבוגרת והמפוקחת שבי לא יכולה לצוות המנצח שמאחורי הקלאסיקה ההיא ממפעלות החינוכית. לא קל לעקוף את המלכודת שהיא מיתולוגיה, לא כל שכן, כזו ישראלית. יש דברים בהם פשוט אסור לגעת. לא לשווא היה הבמאי יצחק שאולי, סקפטי, לכל אורך הדרך. בקודש הקודשים לא מתעסקים. ובכל זאת, הוחלט ללכת על זה, והסקפטים, יכולים כבר לנשום לרווחה.
הסיכה נותרה חדה
הגאונות האמיתית בהפקת פרק האיחוד, היתה ההתעקשות לייצר פרק נוסף מן המניין ולא פסטיבל חגיגי מעדות הטלוויזיה האמריקאית. אפרים סידון ששב אל מכונת הכתיבה (אייטיז או לא אייטיז) נשאר בזירה המוכרת לו. הים הוא אותו ים, הערבים אותם ערבים, רק שעכשיו ליהורם יש רינגטון של אמבולנס. סידון יצר פרק שובה לב בפשטותו ובעיקר רלבנטי ומצחיק. ביד עדינה אך נחושה הוא הצליח להקים מקברם את הדמויות הישראליות המדויקות ביותר מהזיכרון הקולקטיבי של בוגרי עידן הערוץ היחיד ולשרטט תמונת מצב, 20 שנה אחרי. ההומור לא יוצא מגדרות האייטיז, אך ראו איזה קטע, עדיין עובד. כמו גם סיינפלד, שפרק האיחוד שלו שודר לאחר מכן. כתיבה קומית נכונה וטובה היא מעל הזמן. המורסה אולי משתנה, אבל הסיכה נותרת חדה.
אי אפשר להידרש לפרק האיחוד מבלי להתייחס לחבורת הוירטואוזים שבמרכזה: יהורם, חנה, תיקי, אילן ולאורה. ספק דמויות, ספק הם עצמם, כל כך מזוהים עם החלק הזה של פנתיאון ההומור המקומי. הג'סטות, המניירות כולם כאן, אחד לאחד. הקומדיאנטים של ויטק 9 חזרו והם כאן להזכיר לנו כמה מגוחכים אנחנו ובה בעת אנושיים. עם הרפליקה הראשונה, אנחנו שלהם, חוזרים לדירת הילדות האהובה. והם, יודעים למה באנו ומעניקים לנו את שאנו מבקשים. אילן מגלגל עיניים, יהורם מניף את האצבע המורה, חנה בוחשת. כאילו לא עבר יום, ממש בעוד רגע ייכנס קוזילביץ' לדרוש את כספי וועד הבית. כל אחד יודע את מקומו בקיבוץ העירוני הזה.
אסור לאנשי "קרובים קרובים" להקליט עוד עונה, כפי שמתוכנן כעת. פרק האיחוד היה טלוויזיה, מצחיקה ומענגת, אך עם זאת קשה להפריד בין המרדף אחר הנוסטלגיה לקומדיה הבלתי תלויה. אין ספק שהשידורים החוזרים של "קרובים קרובים" בלופ האינסופי של חינוכית 23, מציגים יצירה שעומדת במבחן הזמן ואף פוסעת בשביליו בהצטיינות יתרה. עם זאת, הגעתם לשיא, נתתם הדרן. שווה לעצור את זה כאן. בכל זאת, היום כבר אף פעם לא פתוח, תמיד נעול.