איש הפיק

"התקווה כבר ארוזה בתוך קופסא וורודה והכל נראה מוזר בארץ לא נודע" (חלומות מתגשמים)

מי ידע שמדינת ישראל, לבנטינית ופשוטת איברים שכמותה, לוחמנית וקשת יום, מיליטנטית ושסועה, מכילה בתוכה כל כך הרבה טראש. אשפה טלוויזיונית נוצצת שתוכל לקיים אסופת תוכניות ריאליטי שתבדרנה את העם שבציון. והנה הפעם, סוג חדש של ריאליטי, כזה שטרם נצפה במחוזותינו – הריאליטי-סלב. בתפקיד אוזי אוסבורן הישראלי צביקה פיק, להלן צביק, או אם אתם ממש אחוקים – "המאסטרו". גם מבלי לאכול איתו מאותו מסטינג, אני מרשה לעצמי להניח שצביקה פיק חלם להיות כוכב בדיוק מהסוג שלפיו הוא סבור בביפ מנסים לצייר אותו: גאון אקסצנטרי, מוקף בעושי דברו, אשה יפה תלויה על זרועו ופרוות סינטטיות מנומרות מעטרות את חייו. אתם כבר בטח יודעים, לפעמים חלומות מתגשמים.

הפרסונה העלק-אניגמטית של צביק כפי שהיא קמה לתחייה ב"מאסטרו" היא משהו שאתם לא יכולים להרשות לעצמכם להפסיד. זה להיט היסטרי - Must see tv. הפריק שואו שמתנהל באחוזה המנומרת תחת ניצוחם של הצביק וזוגתו העקבית בהבעתה היחידה, שירה מנור הוא בדיוק מה שדימיינתם. אווירת אוזי אוסבורן רק יותר מרוכז, ילדה אחת במקום שניים ושני נהגים במקום עדר של כלבים. העולם של המאסטרו הוא קאמפ במיטבו: דיאלוגים הזויים, יחסים משפחתיים משונים, תסרוקות מאותגרות, הרבה פאייטים ואהבה עצמית מנותקת מהמציאות. בכלל צביק, שהוא גם אחד מהמלחינים הכי כיפים שיש פה, הוא, כמו שואמרים בצה"ל, לא ממש חי את המתרחש ביחידתו. האשה שלצדו, התפלץ המתקרא שירה מנור, זכאית לריאליטי-סלב משל עצמה או יותר בכיוון ריאליטי-תת סלב. במהלך הצפייה, עלתה לא פעם התהייה, האם היא קיבלה אישור מההורים לצאת לטיול השנתי האקסטרימי במשעולי צביק. בכל זאת מדובר בבחורה נכה מנטלית שהחליטה לעשות סוג של ספורט אתגרי.

"המאסטרו" היא אטרקציה תיירותית חד פעמית. קצת כמו מוזיאון השעווה של מדאם טוסו. הייתם פעם אחת, ראיתם, התלהבתם, הצטלמתם עם בראד פיט, קניתם איזה צעצוע מעפן בחנות המזכרות וזהו. יותר לא תחזרו. אולי בפעם הבאה כשתגיעו עם הילדים. אם בכלל. בצפייה ראשונה, על אף שההתרחשות היא אפסית, נפער הלוע והלסת נשמטת לתהומות. הסצינה בה יוצאת שירה לקניות עם סוכנת הבית, חזקה כמעט כמו אנשים שאוכלים ג'וקים ב"אפקט הפחד". זה אותו אפקט בדיוק – בעתה המעורבת בהנאה שנובעת מתדהמה. אלא שברגע שההתהלהבות מנערותיו הדקות של צביק (ה"הלו" שלו עתיד להפוך לקאלט) מתמוססת, נהיה משעמם. אחרי שמסמנים וי ליד כל קטגוריה בחייו של הצביק בה רצינו לנבור, נותר בית ענק, גדוד של עוזרים, המון פוסטרים והבעה אחת, אותה מתפעלת ביעילות הגברת מנור. אפילו ננסי ברנדס או האחיות לבית פיק, שמפציעים בזירה, לא מצליחים לרומם את העסק.

בערוץ ביפ, מבחינתם, ניכר שנעשתה עבודה טובה. האריזה של "המאסטרו" היא אחת המוצלחות והנכונות ביותר שנעשו בערוץ נישה בתקופה האחרונה. משיר הפתיחה, שהוא כולו הומאז' משעשע לצביק על שירתו בעלת הגוון הייחודי והקלאסיקות עליהן חתום ועד לאנימציית הסבנטיז הקולית שמתכתבת עם כל תרבות הפופ של העשור ההוא ובמרכזה – האייקון של הדקה לבית פיק. גם ציטוטי הגיחי של פיק המשובצים לאורך התוכנית, מהווים תוספת חביבה, אבל יותר בכיוון של אורז ופחות פירה. למרות כל זאת, כל אחד חייב לעצמו לפחות פרק אחד של "המאסטרו". בכל זאת, יש דברים שצריך לראות בשביל להאמין.