היוצרים הדוקומנטריים טרם עצרו כדי לעכל את המהפכה שהעניקה להם מקום לגיטימי במצעדי הפזמונים הקולנועיים. "לתפוס את הפרידמנים" המזעזע, יצירותיו הדמגוגיות אך המהנות של מייקל מור, מגפת הריאליטי, "סופר סייז מי" המרתיע, ז'אנר המוקיומנטרי ושאר תופיני מציאות הפכו בסופו של דבר, את המונח "סיפור אמיתי" למיותר. למי אכפת אם ההתרחשות אמיתית או לא, העיקר שהיא מרתקת. אולי לזה התכוון רובי ויליאמס כשסלסל את "אינטרטיין מי". בעולם בו ערך האמת איבד את מניותיו כמעט לחלוטין, הסלוגן של קולנוע לב, "קולנוע על אמת", מעולם לא הרגיש תלוש יותר. אמת-שממת, למי אכפת.
על רקע כל זה מגיע אל המסכים, גם אל אלה של קולנוע לב המדובר, הסרט בעל השם הרומנטי "לגעת באינסוף", סיפור (כן, אמיתי) של שני מטיילים רבי תעוזה אבל חסרי כל אחריות, בשם ג'ו סימפסון וסיימון ייטס, שהחליטו לטפס על הר בפרו בגפם, ולא טרחו להודיע לאף אחד, או לפחות להצטייד במכשיר קשר. כמטפסים מנוסים פחות או יותר היה ברשותם ציוד וידע, והם בחרו מטרה ואצו רצו להגשים אותה כשהם מאובטחים זה לזה בחבל הצלה כדי לא לאבד קשר. הבעיה התחילה כשסימפסון נפל ושבר את רגלו, וייטס נאלץ, באקט הישרדותי טהור, לחתוך את החבל המחבר ולהפקיר את חברו בשטח. כך יצא שבעוד ייטס מצליח להזיז את עצמו בקושי רב אך בהצלחה אל עבר המחנה שבתחתית ההר, סימפסון בעל הרגל המרוסקת נשאר לבד על הפסגה וצנח הישר אל בקע עמוק בקרחון.
עדיף לחכות לערוץ 8
כשלחייו הקפואות מתחככות במוות, ניסה סימפסון המסכן להציל את עצמו. מסעו אל הגאולה הוא המערכה השניה והארוכה של "לגעת באינסוף". הסוף הטוב אינו ספויילר, משום שכבר בתחילת הסרט מופיע הניצול בכבודו ובעצמו וחולק עם הצופים את חלקו בפרשה. בניגוד לאתאיסטיות הנשפכת מהדרך שבה סימפסון רואה ומספר את השתלשלות העניינים, סיפור הישרדותו הוא נס אלוקי בהתגלמותו. אבל התוצאה הקולנועית מסתכמת בסופו של דבר למיץ של כמה רגעים דרמטיים שנסחטו עד לטיפה האחרונה בידיו המיומנות של הבמאי קווין מקדונלד ("יום אחד בספטמבר"), כדי למלא 106 ד' שלמות. כך הפך סיפור שיכול להחזיק דרמה מרתקת בת 50 ד' לפיצ'ר שעושה חשק לצאת מהאולם ולעלות לחרמון עם סנובורד וביטוח חיים (וטלפון נייד).
מבחינה תוכנית וצורנית הסרט מחולק לשני סוגי קטעים שיחת "ראשים מדברים" עם הניצולים האמיתיים המתארים אל המצלמה את מה שעבר עליהם, והמחזת הקטעים על ידי שחקנים שעונו בקור, נקברו בשלג, הוטחו בקרח וצולמו שורדים את הזוועות. הפשטות בה הומחזו הקטעים והפשטות הבוקעת מכל הברה שיוצאת מפי הניצולים הופכת את הצפייה לחוויה שמזכירה רגעים טובים בערוצי הטבע.
בין פתית שלג אחד למשנהו, "לגעת באינסוף" מכריח את המוח להרהר בטבע החיה האנושית, זאת שמנסה להגיע הכי גבוה וצריכה לפעמים ליפול הכי נמוך כדי להעריך את חיי היומיום ואת עצם קיומה. האקדמיה הבריטית שיבחה והביקורת אהבה מאד, אבל בידור במובן הפשוט ביותר של המילה אין כאן. עם "אינטרטיין מי" ברקע וכמה סרטים תיעודיים טובים יותר על המדף, ל"לגעת באינסוף", למרות ההיצמדות לסיפור האמיתי, יש סיכוי טוב לצלול בזריזות אל תהומות הנשייה ולהישכח.