בחירות בממלכה המאוחדת

גם "נושך כריות", גם חובב מיצגים וגם הולך לנצח

בישראל זה לא היה קורה: מוקף בתומכים הומואים, מצוייד בתינוק לא מתוכנן וכשהוא מחלק כספים לאמנים איזוטריים צועד טוני בלייר לעבר כהונה שנייה; שיעור בליברליזם לונדוני

עומר בן-רובי, לונדון
04/06/2001

טוני בלייר הוא בכלל הומו מודחק. כך, בצחוק מלווה בהערצה של ממש, מכנים לונדונים רבים את ראש ממשלתם האהוב. הנועזים מביניהם אפילו קוראים לו "נושך כריות". המקפידים בלשונם יאמרו: "הוא הומו לטנטי". והכל, אבל הכל, באהבה.

מסביר הומו מוצהר, תושב האיסט אנד: "בלייר הוא משלנו. אולי הוא הומו ואולי לא, זה לא משנה את העובדה שהוא בצד שלנו. תראה, בממשלה שלו יש הומוסקסואלים, והוא עצמו מודע לצרכי הקהילה ונושא איתנו את דגל הגאווה. ראש הממשלה איתנו".

הכותבים של התוכניות הסאטיריות בטלוויזיה האנגלית מרחיקים לכת אף יותר, הטקסטים שלהם מתארים בפרוטרוט מה, כמה ואיך יסכים בלייר לנסות בפרטיות עם גבר אחר. אבל לדיון בנטיותיו המיניות הוירטואליות של מנהיג מפלגת הניו-לייבור, יש בבריטניה משמעויות שונות לגמרי מדיון דומה שהיה נערך, נגיד, ביציע של אוהדי כדורגל, או אפילו בכנסת. בלונדון זו מחמאה עם ערך פוליטי. בבחירות שיערכו בבריטניה ביום חמישי, ישלשלו גם כותבים אלה את הפתק של בלייר לקלפי.

עוד בוואלה!

SKYMAX, כרטיס האשראי שייקח אתכם הכי מהר לחו"ל

בשיתוף max

הריון לא מתוכנן

למרות הכל, נראה שראש ממשלת בריטניה הוא בכל זאת סטרייט. חובב נשים. למעשה, חובב אשה אחת, שרי. ולא רק חובב אלא גם נאמן. ולא מדובר במישהי שמתפקדת כמטפלת של בעלה החשוב, אלא בקרייריסטית מרשימה ומשפטנית מצליחה. ואם לארבעה.

כשילדה שרי את ליאו, ילדם הרביעי, לפני שנה בדיוק, דיבר האבא בלייר על הצורך בחופשות לידה לגברים. בריטניה חגגה. הנה, לא מדובר רק במנהיג חתיך (סטייל קלינטון) אלא גם באיש משפחה אמיתי. וכך גילו הבריטים הצעירים, בני הדור החדש, היאפים, האומנים, הסטודנטים וההומואים, משפחה מלכותית נוספת: מעתה לא רק בארמון באקינגהם, אלא גם ברחוב דאונינג מספר עשר: בני-זוג שמתחלקים יחד בעול הפרנסה, שני אנשי קריירה שהביאו לעולם ילד רביעי, בגיל מבוגר. שרי גם הודתה: ההריון לא היה מתוכנן, הוא פרי לילה אחד של אהבה, אבל החלטנו ללדת את הילד. בריטניה הסמיקה והתמוגגה.

מסביר עופר, ארכיטקט ישראלי שחי בלונדון ארבע שנים: "בשבילי בלייר מסמל קידמה וליברליות. אני לא אזרח בריטי, אבל ברור שאני בעדו. בלייר זה צעירים, משכילים, חופשיים. בשבילי, השמרנים זה עמידה במקום".

ההומואים זוכרים לבלייר עוד משהו: את סיכול נסיונותיהם של השמרנים לחוקק חוקים שיאסרו לשוחח על הומוסקסואליות בבתי ספר יסודיים.

אז ההומואים בכיס של בלייר, ואין לזלזל בכך. קבוצת האוכלוסיה הזו, שבישראל היא כמעט נטולת משקל אלקטוראלי, היא משמעותית בספירת הקולות באנגליה. אין אמנם נתונים מדוייקים לגבי אחוז ההומואים מבין שבעה מליון התושבים בלונדון, אבל הכרך הגדול, המטרופולין המרכזי של אירופה, ידוע כמרכז פעילות תוסס של הקהילה ההומוסקסואלית כבר עשרות שנים. יעידו על כך מאות הפאבים והמועדונים "לגייז בלבד", שממוקמים ברחובות שלמים ש"נשלטים" בידי הקהילה החד מינית.

מחכים לקולות האמנים

לא רק ההומואים בלונדון הם של הלייבור ובלייר. העיר מהווה גם מוקד משיכה ומרכז פעילות ותיק לאמנים מכל הסוגים. 120 בתי ספר לאמנות ויותר מאלף מוזיאונים וגלריות פועלים כאן. בישראל, מתמצה ה"כוח האמנותי" באלפי קולות בלבד. באנגליה הוא משמעותי.
סופי (26), סטודנטית בבית הספר לאומנות "סנט-מרטינס": "נכון שהשמאל מנצח בקרב שכבת האומנים בכל העולם, אבל בלונדון המספרים גדולים הרבה יותר. לונדון זה אמנים והאמנים עם בלייר".

וזה אכן רשמי. אפילו מגזין האמנות הנחשב "ארט ריוויו" שכמעט ולא עוסק בפוליטיקה, הסביר בגליון האחרון לקוראיו מדוע "אנחנו בעד בלייר". ולמה? כי הוא טוב לאומנים, כי במצע שלו נכללים סעיפים לתקצוב אומנים יחידים ומוסדות אומנות וכיוון שהוא מקשיב לחברי ועדות התרבות שלו. עדות גדולת מימדים לתמיכתו של מועמד הלייבור באמנות הוא ה"טייט מודרן", מבנה ענק של תחנת כוח נטושה ששופץ והפך למוזיאון מרשים של אמנות מודרנית – בתמיכה אקטיבית מאד של בלייר.

סופי: "בלייר מבין לאיזה כיוון הולכת האמנות של היום, והוא התחיל לתקצב יותר פרוייקטים של אמנים יחידים. הוא נותן לאמנות הזו לפרוח, וביום הבחירות זה ישתלם לו".

מתיחת פנים מוצלחת

וכדי להשלים את הנוסחה הלייבורית-בליירית חשוב להוסיף: נטיית לבם הטבעית כמעט של אמנים ושל הומואים בכל העולם היא בדרך-כלל שמאלית. וגם מהבחינה הזו בלייר מתאים להם יופי: מנהיג סוציאל-דמוקרטי אמיתי, שהשכיל לעשות ללייבור מתיחת פנים מוצלחת, ובכך להפוך אותה ממפלגה שישבה שנים רבות במדבר האופוזיציוני למפלגה פופולרית ורלוונטית. מפלגה שמחדדת את ההבדלים בין ימין ושמאל חברתי, בימים של טשטוש עמדות.

ואחרי כל זה, ברור למה בחרו מתחריו של בלייר להיאבק על קולותיהם של מיגזרים אחרים: מנהיג השמרנים, ויליאם הייג, פוזל לכיוון המשפחות המבוססות ובני המעמד הבינוני-גבוה. הוא מבטיח להם קיצוץ דרסטי במסים והוזלה במחיר הדלק. המועמד השלישי, צ'רלס קנדי הליברל-דמוקרט, הולך על החקלאים, ועל תושבי הפריפריה.

בשמונה ביוני נדע: האם בכוחה של אמנות ובכוחן של קהילות הומוסקסואליות תוססות וגאות להמליך מלכים. ואם לא מלכים, אז לפחות ראשי ממשלה. באנגליה, לא אצלנו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully