רייב נגד הקיצוץ

אפשר לצאת נתן זהבי ולקונן על ההפרש בין גובה שכר הלימוד, לעובדה שלמרות זאת, האוניברסיטאות כושלות בצעדיהן התקציביים. אפשר, אבל כמו לא מעט הרצאות בחדר 144 של גילמן, זה קל מדי ומשעמם מדי. מה שיותר מעניין הוא הנימוק בו הסתייע נשיא אוניברסיטת ת"א, פרופסור איתמר רבינוביץ', בבואו להסביר את הכוונה לסגור עשרה חוגים: "יש לזה צידוק אקדמי". בניגוד לסטריליות של רבינוביץ', "צידוק אקדמי" מסתיר עימות תרבותי עקרוני מאלף, ולא עוד איזה ויכוח תקציבי. זו הסיבה לכך שמאבק הסטודנטים הנוכחי הוא בעל חשיבות עצומה, וגם אם מרבית הפרצופים של מנהיגי הסטודנטים מעוררים דז'ה-וו לפנים הניבטים אלינו מערוץ 99, הפעם כולנו צריכים לשאוף קצת צמיגים בוערים ולא להסתפק בקיזוז המחאה תמורת סיוע חד שנתי.

לא צריך להיות רואה חשבון כדי להבין שיש באוניברסיטה מחלקות שאפשר לנעול מבלי להניד עפעף. אבל זו תהיה חוכמה קטנה מאוד, חוכמת קמעונאים. לשיעורים של פרופסור רן צדוק באוניברסיטת ת"א למשל, קלאסיקה מהלכת בחליפה צהובה של תופעת הפרופסור המפוזר, כמעט לא נרשמים תלמידים. מי מתעניין בנבכי השפה האשורית? כולם מעדיפים מנהל עסקים, משפטים או תקשורת. אבל זכות הקיום של האוניברסיטה לעומת המכללות היא בדיוק זאת: השקעה בחוגים שמבחינה אופנתית או אינטלקטואלית נתפסים כיום כאזוטריים. יש חוגים ושיעורים שאם לא יסובסדו, יעלמו. ביטול חוגי לימוד אזוטריים, כאלה שהביקוש עבורם דל אף יותר מהאוכל בקפיטריה של גילמן, זו בכייה לדורות. בעוד דור או שניים, כשממצא נדיר, נגיד כזה שמוכיח את קיומו של משה רבנו, יזרק לפח האשפה של ההיסטוריה רק כי אין אף איש שיודע לקרוא כתב יתדות - ההפסד יהיה גם של אלה שלמדו קולנוע. הלך על התסריט הכי מאגניב בעולם.

מה גם שאם מגמת איחודי החוגים תתרחב, יהיו לכך גם השלכות אידיאולוגיות-תרבותיות עמוקות. לא פשוט, למשל, לאחד את תולדות עם ישראל עם היסטוריה כללית. אף שמדובר בשתי מחלקות היסטוריות, הניסיון לאגד אותן יחדיו הוא, כשלעצמו, אמירה היסטורית, פוליטית כמעט. לימודי תולדות היהודים כחלק מההיסטוריה העולמית הכללית עשויים להאיר את כל תפיסת היהודים כלאום אחד באופן אחר, מכיוון שאם אתה לומד את תולדות יהודי גרמניה, למשל, כחלק מההיסטוריה הגרמנית - צעד שעשוי להתרחש לפי השתלשלות דברים שכזו, אף שכרגע עדיין לא הוחלט להגשימו - אתה גם אומר משהו על היהודים שם: גרמנים בני דת משה, ולא כפי שהציונות תופסת את העניין: תפוצה יהודית ששהתה מאות שנים בגולה.

הבעיה היא לא רק איחודי חוגים וביטולם. בשורות הקטנות של תוכנית הקיצוץ מסתתרות מגמות הרסניות לא פחות. אחת מהן היא ההחלטה לעודד סטודנטים לתואר שני לעבור ממסלול מחקרי למסלול ללא "תזה". המוטיבציה למהלך נעוצה בכך שעל פי התקנות, תלמיד שחורג מהשנתיים שהוקצבו לו לסיום המחקר גורם לקנס שיוטל על האוניברסיטה - הפחתת התקציב. הבעיה היא שבלי תמריץ למחקר, האוניברסיטה מעודדת השגת תארים, ולא יצירת ידע חדש. במצב הזה, כשהתלמידים לא יומרצו לחקור בעצמם אלא יסתפקו בשינון חומר קיים, האוניברסיטה תהפוך לעוד בית חרושת לשיעתוק מחשבות קיימות.

כמו בלא מעט תחרויות, הטעות בתוכנית הקיצוצים נובעת מהרצון להעתיק מהמתחרים המצליחים. לכן משתדלים ליישר קו עם המכללות במקום ליצור הבדלה. "מעריב" טעה כשניסה לחקות את "ידיעות" וערוץ 10 מפנים את הלקח הכושל הזה בימים אלה.

הבעיה המהותית לא מתחילה באוניברסיטה, אלא בגישה שמשכללת לימור לבנת: לימודים כשלב שמחייב בעתיד תגמול. כשדו"ח דברת מציע לתגמל מורים שיפיקו יותר מהתלמידים שלהם, הוא הופך את החינוך לקפיטליסטי ולא לערכי. כיצד בדיוק יבדקו מה הופק מהתלמידים: מאה בספרות? עוד לא נולד הסופר הטוב שהשיג ציון כזה; מצוין במתמטיקה? איינשטין קיבל פחות. כמו אהבה - חינוך, השכלה והרחבת אופקים הם תחומים שניתן לאמוד, אבל לא למדוד במדויק.

נכון שנוכל להסתדר טוב בחיים גם לאחר שיבוטלו עשרה חוגים, אפילו אם האוניברסיטה כולה תקוצץ. אבל זה בדיוק מה שמפחיד. לכן הפעם אסור להיכנע לתוספת תקציבית תמורת ביטול המחאה, לפחות לא עד שיובטח לנו שהיחס ללימודים לא ישקל לפי קריטריונים כלכליים בלבד.