נפלו על קיפוד ממרפסת

הפלא ופלא - מתברר שביקורת על שני ספרים פרי עטן של נשים אינה חייבת לכלול את המונח "ספרות נשים", ואין טוב משני הספרים שעליהם אני כותב עתה כדי להראות שגם נשים כותבות אחד מהשלושה בלבד – ספר טוב, סביר או רע, בלי שום קשר לעובדה שיש להן רחם. למרבה הצער, אף לא אחד מהם זכאי לתואר הראשון מבין השלושה.

"כל בית צריך מרפסת" של רינה פרנק מיטרני משלב באופן פתלתל, שלא לומר מעושה ומאולץ, שתי תקופות מחייה של הגיבורה: חלק אחד הוא סיפור ילדותה בשכונת עוני חיפאית, מלוכלכת ורועשת אך גם אמיתית, חיה ותוססת, והחלק השני שוטח את סיפור בגרותה, הכולל נישואים לגבר ספרדי עשיר, לידתה של בת שחולה בצורה אנושה, ומשבר זוגי עמוק ובלתי נמנע הנגרם בשל קשיי החיים בצל הטיפול בבתם ובשל הבדלי מנטאליות בלתי ניתנים לגישור. המעבר בין שתי העלילות נעשה בצורה חדה מדי ורשלנית, ולמעשה אין חיבור אמיתי בינם ממש עד סוף הספר. חמור מכך ההבדל האיכותי האדיר בינם, הן מבחינת החומרים המרכיבים אותם והן מבחינת איכות הכתיבה עצמה: בעוד שסיפור הילדות כתוב בכישרון תוך שימוש מוצלח בחומרים מרתקים, הרי שסיפור הנישואין והבגרות הוא דל, אפור, ומסופר בחוסר חן שכזה, עד שנדמה שהסופרת עצמה קצת משועממת ממנו.

את אופייה העסיסי והשובה של שכונת המהגרים פורשת הסופרת באמצעות ניצול מדויק של אירועים ושברי אירועים מהווי שכונת המהגרים, ומצליחה ליצור מצרף אחד, ששותפות העוני היא הדבק שלו, של סיפורי חיים משעשעים, עצובים, צבעוניים וכל כך ישראליים, דווקא בשל הגלותיות המתפרצת מהם. מארג סיפורים זה, הנשען על הנקודה הארכימדית שהיא ביתה ומשפחתה של גיבורת הספר, מאפשר לקורא להרגיש חלק מעולם זה ולהזדהות באמת עם זכרונותיה של הסופרת: טעם התבשילים הרומניים, ריח השכונה, צבעיה וקולותיה. אבל איכויות אלו אובדות לגמרי בסיפור הבגרות והנישואין, וזה אינו מצליח להפוך לסיפור המרכזי אליו נשפכים כל אותם זיכרונות ילדות תוך שהם מעניקים לו משמעות. במקום זאת נוצר בליל בנאלי ומשעמם של התרחשויות ורגשות שנראות לעתים כמנותקות לחלוטין ממהלך הספר.

את נקודות האור בספר מקלקלות ההגהה המביכה והעריכה החובבנית של הספר: אין כל הצדקה לטעויות הלשוניות המזעזעות שמצויות בשפע בספר, ואשר לא תורמות דבר וחצי דבר ל"דיבוריות" שלו, מה גם שלי אישית יש ספק רב אם אכן הן נעשו לשם מטרה זו. כמו כן, הספר הזה זקוק לעריכה שתעשה חסד עם החומרים הראויים ותשליך לפח את אלו שלא, ותשפר את לשונו הספרותית. לו הייתה הסופרת מתרכזת בשכונה החיפאית, משכילה ליטול אירוע אחד או שניים ולפתח אותם בצורה מספקת, ומקבלת את הכבוד המגיע לה מבחינת העריכה וההגהה, היה לספר הזה סיכוי להפוך לרומן טוב.

רינה פרנק מיטרני, "כל בית צריך מרפסת" (הוצאת ידיעות אחרונות)

לספרה של דלית אורבך, "קיפודים", לא היה כל סיכוי שכזה. זהו אוסף של סיפורים הקשורים זה בזה, כל אחד מפיה של דמות אחרת, המתיימרים לחשוף את הקשיים הנפשיים והגופניים של כל אותם אנשים "רגילים" שאנו רואים ברחוב – אחד מהם מספר על היותו אימפוטנט, אחת ממציאה לעצמה בעל, ושנייה שומעת קולות. במהלך הספר מתברר שקיים קשר בין כל הדמויות המאכלסות את הסיפורים השונים, ולקראת סופו מגיעים לנקודת שיא, שבה מתבררים כל הסודות, ואמורה ככל הנראה להוות איזה קתרזיס נפשי לדמויות ולכולנו.

כמה חבל, שמדובר בטלנובלה ולא בספר. האופן בו כל הדמויות קשורות זו לזו הוא לא אמין באופן קשה מנשוא, הכתיבה היא רדודה ולא מתאמצת, והעלילה קלושה ומופרכת לחלוטין. לכל דמות, בדיוק כמו בטלנובלה טובה, יש אפיון פסיכולוגי בודד, שמועצם עד כדי גיחוך והשתאות, ולא משתנה אצל רב הדמויות לאורך כל הספר. במקרים המעטים שבהם מתרחשת איזו התפתחות בחיי הנפש של הדמויות השטוחות האלו, הדבר נעשה באמצעות איזה תסריט פסיכולוגי מצוץ מן האצבע. אורבך עצמה שמה את המלה "טלנובלה" בפי אחת הדמויות, וגם זה נעשה בצורה מגושמת המעידה יותר מכל על מבוכה (מוצדקת) מהתרחישים הבלתי אפשריים ומהתהליכים הפסיכולוגיים השטחיים.

בניגוד למתרחש בטלנובלה, אין כל התרחשות רגשית אותנטית בספר, זאת על אף שמתוארים בספר כמה וכמה אירועים די מזעזעים. הספר כה עצל ומפוהק ויש משבר אמון כה עמוק בין הקורא לסופרת, עד שנמנעת מהקורא כל חוויה מסעירה באמת. אפילו סצנה בה מתואר גבר המרגיש כאילו חותכים את איבר מינו, לא הצליחה לעורר אצלי כל רגש של כאב, הזדהות, או סתם זעזוע. סוף הספר, אותה נקודת שיא שכביכול מובטחת לקורא, מהווה סיבה מספקת לא לקרא את הספר. זהו אכן שיא, אך אחד של עילגות, כלימה וחוסר מהימנות ספרותי.

דלית אורבך, "קיפודים" (הוצאת ידיעות אחרונות)