מעדיפה מסולסלות

עמוק לתוך סשן הסינונים השני של כוכב נולד 3, האפיל של התוכנית נותר בלתי מפוענח. עשרות אלפים פקדו את היכלי האודישנים, ועדיין, לא ברור מנין מגיעים כל האנשים האלה, שלמרות שכל העדויות מצביעות על חוסר כישרון פתולוגי, ממשיכים להציג חזית אחידה של אמונה בעצמם, וממהרים להתאבד על שירים לנגד המצלמה המשתאה ופרצופה הנגעל של ריקי גל, מקריבים את עצמם על מזבחו של צביקה הדר ורוצחים סופית את שאריות הכבוד העצמי שלהם.

אז נכון, שלב הסינונים הוא אם כל חטאת במובנים טלוויזיונים. אנחנו צופים בו בהנאה מעורבת בגועל, כמו בפרק דוחה במיוחד של "הדוגמניות", רק משום שהוא נותן הצצה לצדדים העלובים במיוחד של הספקטרום האנושי, ממש כמו מיקי בוגנים. הסינונים הם הפריק שואו, העונג הכי לא מחייב שיש – אתם יודעים, זה עוד לא התחיל, ההיסטריה, עוד לא נקשרנו לדמויות המזמרות שבקרוב יהפכו למושא לאובסס ולהצבעות רפיטטיביות מהסלולר. עוד לא. אבל יש הבדל בין צחקוקים כבושים מהספה בחדר לחיוכים המתנשאים של צביקה פיק; לפרצופה הנגעל של ריקי גל ולפניו האקספרסיביות של צדי "תרחם" צרפתי. בואך העונה השלישית, נדמה שהבושה והחמלה מתו, ומכיוון שכך, אין שום סיבה שלא לצחוק בפרצופו המבויש של מתבגר בן 16 שהציג שיר בנאלי במיוחד על שברון לב; להתפקע מול ערס מזדקן שנותן את כל כולו, חסר כישרון ככל שיהיה, או להריץ דאחקות על שני גרוזינים שרוצים להיות בוי בנד.

במסגרת חלוקת הארץ לשלוש גזרות – לפי מיטב המסורת הצבאית ותוך החמצה ברורה של פוטנציאל ל"מסלול כתום" לחבל גוש קטיף – הוקדשה התוכנית של אתמול לשוטטות בצפון בחיפוש אחר כשרונות חבויים. הפעם נחסכו מאיתנו מחזות האימים של הפרק הקודם, בו נשלחו השופטים לדרום החם כאחרוני הקולוניאליסטים, חבושים במשקפיים ובמורשתו הנכחדת של האדם הלבן, למלחמת ראש בראש עם התושבים השחומים למראה (לנצח ייזכר פרצופו הנגעל של צביקה פיק, כשאחד הילידים התעטש עליו). הו לא. הצפון תמיד היה שכיית החמדה המודחקת של הארץ הזו, וככזה ניכר שאפילו לריקי (!) די נעים שם. ייזכר לטוב האודישן המזורז על שפת ים הכינרת, שעל אף שהציג בפנינו כמה מהמחזות המביכים ביותר מבחינה ווקאלית – בהם גבר מזרחי שמן שהתאונן מאוחר יותר שהועף בשל "אפליה גזענית" – עשה רושם של פנאן רציני. אפילו צביקה חרג ממנהגו וניפק איזו דאחקה אחת או שתיים.

מראות קשים אך מגניבים נצפו גם במוקד הסינון הראשי, איזה אודיטריום ענק שממוקם איפשהו באזור חיפה. חנון עם כיפה שביצע באורח שובה לב את "שיר הפרחה" של עפרה חזה; איזה קצוץ שיער שהעביר את הגיטרה שלו מסביב לראשו של צדי צרפתי בניסיון לקרוא מחשבות; בחור שמסתובב עם כיפה שרקום עליה "צעירי עפולה", ועוד כהנה וכהנה מאסכולת האקזוטיקה הרכה. גולת הכותרת היתה, ללא ספק, צעירה בת 19 שהתמודדה עם שיר פרי עטה, "חתולה" שמו, הנפתח במילים "אתמול ראיתי את אחותי דרוסה על הכביש". במיטב מסורת הביזאר, היא עברה שלב.

עושה רושם שהטרנד המוביל של העונה השלישית יהיו המסלסלים. ככה זה, אחרי מויאל, ולאור העובדה ששלישיית האשכנזים ריקי, צדי וצביקפיק לא מסוגלים להבדיל סלסול ממשנהו גם אם זה ינופף להם בחריימה מול הפרצוף, כל מתחרה מבין שהסלסול הוא הדרך היחידה שלו לברוח מהגטו, להערים על השופטים ולהתפלח לשלב הבא. לעזאזל, אפילו אשכנזייה קטנה מרמת השרון (שעברה שלב, כמובן) דפקה סלסולים כאילו כרגע חזרה מסולחה משפחתית של זהבה בן, ואני עוד לא מדברת על ז'אנר הדוסיות החסודות (והדי לוהטות, אם אנחנו כבר בעניין) שצצו כמטורפות במתחמי האודישנים, אולי משום שכל הכיף בגוש קטיף עומד להיגמר בקרוב וחייבים למצוא תחביבים חדשים.

נדמה שצביקה וחבורתו קלטו זה מכבר שהם יכולים לשדר בלופ תמונות של פסנתרן הבית מיטלמן מנגן את "חורשת האקליפטוס", ועדיין לדפוק 30 אחוז רייטינג. כשהמצב כל כך חסה, אין תימה על כך שגם צביקה רוצה לכייף, ומכיוון שהוא יכול לעשות הכול – אבל באמת הכול – בתוכנית שלו, אין שום סיבה הגיונית לשמור על מראית עין של אנושיות, או, לחילופין, להקפיד על מתחרים שלא נראים כיצירים תמוהים של אמא טבע. לעזאזל, התרגלנו כבר לסף הכאב של הדוגמניות, עוד מסלסל חפוי ראש כבר לא מזיז לנו בשיט.