בראשית היתה קארי בראדשו, ואחריה הגיע גל ענקי (צו? משהו) של טורים בנושאי אהבה, זוגיות וסקס. נמאס? אז מה, תמיד יש מקום לעוד. קחו למשל את "מותק", ירחון חדש המוקדש לאהבה, זוגיות ויחסים. וואלה, כזה באמת כבר לא היה הרבה זמן.
מותק מורכב רובו ככולו מבלוגרים בשלל סטטוסים מוצהרים: רווקים, תפוסים, נשואים, גרושים, פלוס שש פלוס כלב והחמור הקטן בלעם, שתחת להגג לנו בשנינות על צג המחשב, באתר האישי שלהם או ב"בננות", מנצלים לשם כך את העיתונות הכתובה, ומה זה חשוב שאם חייהם היו תיק במשטרה הם בטח היו נסגרים מחוסר עניין לציבור. זה לא חדש - ידוע שבמעריב סוגדים לז'אנר הטחון לעייפה של הכתיבה האישית, גם כשהיא בינונית, בנאלית ומאוד לא משעשעת, ועל זה לא נותר לי אלא לדפוק את ראשי הוורדרד בקיר. למה אני עושה בלוגינג מחתרתי נושך כבר חמש וחצי שנים בחיני-חינם, ססעמק, ואף אחד מארבעת הקוראים שלי מעולם לא מצא לנכון להזמין אותי אפילו לפוקפורן.
אמנם, בהשוואה לממתקים מורעלים כמו "Go" או "קוסמופוליטן" העברי, ב"מותק" משתתפים גם אנשים אמיתיים שעברו מזמן את גיל 29 ונשארו בחיים כדי לספר, ותמונתה של יעל גולדמן בשער, על עצמותיה הגרומות, המנומשות והלא-מרוטשות, באה להודיע שכאן זה הדבר האמיתי. יש להם אפילו את מרגול הרו?לה בווידוי חושפני, ואם זו לא אותנטיות אז מה כן. מצד שני, רשימות מטופשות נוסח "עשרה הדברים שאין לומר בדייט הראשון" וראיונות עומק פריזבי פשוט אכזבו אותי: הוא לא באמת מציע אלטרנטיבה שפויה לעיתוני הפלסטיק הללו.
בכלל, זה לא ש"מותק" הוא מגזין נורא ואיום, אני רק תוהה, ככה, לגבי נחיצותו. שנאמר, למה לפתוח עוד קיוסק ברחוב שיש בו כבר ממילא כמה קיוסקים. אם בבלוגינג מודפס עסקינן, הרי כבר תקופה ארוכה שכל עשב עיתונאי שוטה מחלטר איפשהו בכתיבת טור על חייו האישיים, נטולי או ספוגי הזוגיות או משהו באיזור, שזו אולי רמה אבולוציונית בודדת מעל קמתי-צחצחתי שיניים-הלכתי לעבודה. זה נחמד פעם, נחמד פעמיים, אבל כשאתה מתחיל לראות את הריאליטי הכתוב הזה בכל חור, מפינות בתוכנית של אודטה ועד עיתוני סוף השבוע, אתה מתחיל לתהות ברצינות: א. את מי זה מעניין קיבינימט, ב. איך באינפלציה האיומה בתחום, שאף עולה על אינפלציית מבקרי התרבות, יש לכתיבה מהסוג הזה עוד ביקוש, ועוד בכמות שתפרנס מגזין שלם.
קבוצת תמיכה למנשנשי חסה
המצב הגיע לידי כך שאפילו כשהכותבים דופקים במקרה טור איכותי אתה כבר לא מבדיל ביניהם, לא זוכר מי מצאצאיה הרוחניים של בראדשו כותב על התנסויות כושלות בבליינד-דייטים, מי מורחת טקסטים על סטוצים ומשמעותם ומי הדתיה הנועזת התורנית שמאששת סטיגמות על מין אנאלי לפני החתונה. כולם טוחנים את אותם הסיפורים ברוטציה. לא שזה משנה להם- רות יודעת איך העסק עובד, ובשביל הפרוטות שמשלמים בעד גיבובים אישיים כאלו הבנאדם מוכן לכתוב גם איך הוא מנשנש את סבתא שלו בימים לחוצים במיוחד, ותמורת תשלום אקסטרה גם לעשות את זה בפועל.
והקהל של "מותק"? הוא, מצידו, אמור לתת לבלוטות האמפתיה שלו להיסחט עד הסוף. הרי מי מאיתנו לא נזרק בידי אקסית מיתולוגית, מי מאיתנו לא ישבה בפגישה עיוורת מול בחור שנתקעה לו חסה בין השיניים (אף אחת, למען האמת, חוץ מאלי מקביל), ומי מאיתנו לא חטא פעם ברכישת אוגר על מנת לשקם את חיי החברה שלו בכלליות. אם לא הזדהיתם עם הכונפה המזדקנת מעמוד 16 לבטח תזדהו עם מתכנת המחשבים החד-הורי הרגיש והספונטני מעמוד 74. סך הכל, כולנו בני אדם וכולנו מחפשים אהבה, גם כשאין לנו משהו חדש להגיד על זה, ואולי די גם בכך. בסופו של דבר תמיד יהיה מי שמוכן לצרוך את קבוצת התמיכה המודפסת הזאת בתשלום בשעה שהוא יכול לקבל את אותם התכנים בדיוק פרוצים לכל דיכפין באינטרנט, כותבים שממחזרים את החומר הזה הרי יש כמו זבל וכולם ימצאו בסוף עבודה, ומה אני אגיד לכם, אולי עוד כמה מגזינים מיותרים כאלו וגם הכלכלה הצולעת שלנו תתחיל לטפס למעלה. וזה יהיה נהדר, באמת. את שמעת אותי אומרת משהו, מותק? אני לא אמרתי כלום.
* רות קנאל, 24, שיננית ומגיהה, מזל בתולה, רווקה + אוגר. תכונות מבוקשות בבן הזוג: שינשום בכוחות עצמו