אבן, נייר או מספריים?

התבוננו בדיוקנו של אביתר בנאי חבוש הכיפה על עטיפת אלבומו החדש "עומד על נייר", והוא יתבונן בכם בחזרה. ככה, בפשטות, בגישה נקייה ושלמה, בבגרות שהיא ההפך המוחלט מכל מה ששני אלבומיו הקודמים (הסלף-טייטלד ו"שיר טיול") מייצגים. עד כה הצטייר הבנאי הצעיר כמי שהופך את הבוסר התזזיתי לאמנות בפני עצמה; עכשיו הוא זונח אותו לטובת הקלטה עם להקה, חיי משפחה וחיבור לאלוהים.

הסינגלים ששיחרר בנאי טרם צאתו של האלבום - "תחרות כלבים", "הזאב והאיילה" ו"מתנות" - היו מטעים לא משום שהם זרים לרוח האלבום, אלא פשוט מעצם היותם סינגלים. גישת רוק אמצע הדרך הנינוחה שבה בחרו בנאי והמפיק גיל סמטנה לעצב את השירים החדשים נשמעה בטפטופים כמו פשרנות מתסכלת, שלא לומר עלייה תבוסתנית על השביל הבטוח. ולא כך היא. תחת המסגרת של אלבום שלם (ולאור העובדה שלפחות שניים מהסינגלים היו בחירות חלשות במיוחד) כבר שומעים את עמוד השדרה הרעיוני שמאחורי המהפך של בנאי. האיש באמת השתנה, הגיע למקום אחר בחיים הפרטיים, והמוזיקה שלו ממשיכה להצטיין ביכולת שלה לייצג תהליכים פנימיים בכנות מזהירה. אולי ככה צריך לאכול את האלבום החדש שלו: בדומה, נניח, לאלבום האחרון של מיכה שטרית, אנחנו זוכים לחזות כאן ביוצר שהנפש שלו כבר לא גועשת ורוחשת כמו פעם, אבל הוא לא מוכן לוותר על זכותו הלגיטימית לתקשר עם הקהל, והטעם הטוב שלו מצדיק את ההתעקשות.

לכן חשוב מאוד להפריד ולהבהיר ש"עומד על נייר" הוא באמת אלבום טוב בכל פרמטר, סט יפה ומנומק מאוד של שירים אישיים, מינוריים ואופטימיים, לפני שאני שומר לעצמי את הזכות האישית להתאכזב ממנו. אני מתאכזב ממנו מפני שרגעי מופת כמו "הרמח"ל" - שיר הסיום קורע הלב - או "המון אנשים" - לחן מופלא, מרגש ומצחיק לטקסט הכי חכם שאתגר קרת כתב בשנים האחרונות - עדיין נוכחים כאן בפינות, ברגעים שבהם אביתר בכל זאת חותך לעבר שיא הרגש, ואנחנו נזכרים שזה מה שהוא עושה הכי טוב. זה לא אומר שהחומר החדש שלו לא שווה את הכסף, זה רק אומר שכדי לקבל את הדברים הבאמת יפים שיש בו צריך קודם כל להפנים את השינוי. אני עדיין בתהליכים.

אביתר בנאי, "עומד על נייר" (הד ארצי)