לשחק עם שוש אטארי

באופן בכלל לא מפתיע, המאפיין הבולט של העשור הנוכחי, זה שבלי לשים לב כבר גמענו חצי ממנו, הוא ההשענות הכמעט בלעדית על האייטיז כמעיין של דימויים, צלילים ורעיונות. ברור שמה שאנחנו מקבלים כהשפעות של אותו עשור על המוזיקה שאנחנו עושים ושומעים היום הוא דרך פילטר מאוד מסוים, אבל אין שום בעיה לעשות השוואה עם התקופה כפי שהיתה באמת, פחות או יותר. מדי יום משודרות בערוצי VH1 יותר משבע שעות של "So 80's", והנטיה האופנתית, בצירוף קורטוב נוסטלגיה ואצטלה אנתרופולוגית, הביאו אותי לבהות בכמה שעות כאלה בשבוע החולף.

VH1 הושק (שנית) ב-94' בתור האח הבוגר של של MTV. הערוץ נשען בעיקר על חומר ארכיוני ולמעשה, רק עכשיו הערוץ יכול להגיע לבשלות משתי סיבות עיקריות - באייטיז הפך הווידאו קליפ לראשונה לאביזר הכרחי בחבילה שנקראת פופ ורוק (ולעלייתו לאוויר של MTV ב-81' היה מן הסתם חלק חשוב בתהליך), וכך יכול VH-1 להנות משפע חומרים ישנים הרלוונטיים לקהל היעד המבוגר יותר שלו. מצד שני, גם הקהל עצמו הוא הדור שלראשונה גדל על ברכי הקליפים ב-MTV ופופ, שחלק חשוב ממנו הוא הדימויים החזותיים.

זפזופ בין VH1 ל-MTV מייצר כמה נקודות למחשבה, בהשוואה בין הפופ של האייטיז לזה של היום.
הקליפים של פעם נראים כל כך הרבה יותר נאיביים, ונדמה שאי אפשר לתרץ זאת רק בגילה הצעיר של תעשיית הקליפים אז. האייטיז אמנם נחשבות לשנים של חמדנות צינית וקפיטליזם ללא גבולות, אבל הפופ, שאמנם גלגל כבר מיליוני דולרים, שיקף בתוכו גם ערכים של פלורליזם, תמימות ואמונה בכוחה של המוזיקה לשנות דברים. למשל תופעת לייב אייד, קונצרטים ושירים שהכנסותיהם נתרמו למען מטרה הומניטרית. למשל מסרים פוליטיים בשירים – ניק קרשו, סטינג, ברונסקי ביט ופרנקי גואוז טו הוליווד הם סתם דוגמאות ממצעדי הפזמונים שקופצות לראש עם שירים שעסקו במלחמה הקרה, מלחמה אטומית והומוסקסואליות. אז נכון שהיום אין יותר מלחמה קרה או הומוסקסואליות, אבל לא חסרים נושאים אחרים שיכולים לשמש השראה לשירי פופ, רק שנדמה שהאקלים הנוכחי לא נוח כל כך לגידולים מהזן הדעתני הזה.

הצבעוניות והאקסצנטריות של האייטיז הן חלק ממה שהופך אותן לנלעגות ולחומר מצוין להרצת דחקות, אבל היה בהן גם משהו מאוד שוויוני כלפי היוצרים – תחת תסרוקות הפן המנופחות, כריות הכתפיים והאיפור המוגזם, הסתתרו לא פעם זמרים וזמרות שלא היו עוברים את סף הסטנדרטים הנוקשים של המראה החיצוני שחלים על כוכבי הפופ כיום, אלה שנראים כולם כאילו תוכנת פוטושופ מרטשת אותם 24 שעות ביממה.

בכלל, הפופ של האייטיז (ושיהיה ברור שהכוונה היא בדרך כלל לחצי הראשון של האייטיז, שהיה תחת השפעה קשה של הניו-ווייב), היה סובלני הרבה יותר לסטיות תקן. באותן שנים המצעדים היו נגישים הרבה יותר לתופעות שוליים כמו ההיפ-הופ שרק פרץ מניו יורק והמוזיקה האלקטרונית/תעשייתית של הניו-ווייב הבריטי, ופרוצים להשפעות מוזיקליות כמו מקצבים אפריקאים (הבל סטארס - "Iko Iko"), טנגו (התומפסון טווינז, "We Are Detective"), מנגינות מזרח תיכוניות (בלאמנז', "ליבינג און דה סילינג"), שירי עם קלטיים ("קאם פאקינג און איילין" של דקסיז פאקין מידנייט ראנרס) ויש כמובן עוד מליון דוגמאות. הבלגן הזה מצטייר כקשקוש, אבל משתקף בו גם הרצון להמציא, להתחדש או סתם להיות שונה מכולם, בכל מחיר. ובאותן שנים, היה תגמול חיובי על להיות אחר. דגימה אקראית של המצעד הבריטי השבוע, מוצאת בעיקר היפ הופ – שכמו הניו-וייב לפני עשרים שנים הוא ההשפעה העיקרית על המיינסטרים של השנים האחרונות (50 סנט, ויל סמית) אר-אנ-בי (מריו, נלי) רוק רך (נטלי אימברוליה, ג'ם, פאנטום פלאנט) – לא משהו שלא שמעתם קודם.


זה לא טקסט שבא לומר "פעם היה יותר טוב, היום הכל חרא". המוזיקה שנעשית היום מצוינת לפחות כמו באייטיז או בסיקסטיז, היא רק לא כל כך זולגת לבמה המרכזית של הפופ. גם במיינסטרים יש הברקות מדי פעם, בעיקר בצד השחור של הפרוסה. אלא שבמיינסטרים כיום, נדמה שהתוכן המוזיקלי בא לשרת את תוכניות השיווק במקום שזה יהיה להיפך. אפשר לקוות שהמחיצות הרבות שנבנו בין המיינסטרים לבין ההתרחשויות המוזיקליות של השוליים יונמכו קצת, ואולי גם כל אותם אנשים שלוקחים מהאייטיז את הסאונדים של ניו אורדר והקיור ואת הבגדים של קראפטוורק, ייקחו מהם גם את הרצון לעשות משהו חדש שלא היה לפניהם.