כחול מטאלי

כמה מופתע יצאתי מהסרט "מטאליק בלוז", קשה לתאר. נטול מילים כמעט, מנסה לשווא לנסח מה עבר עלי בזה הרגע, ורק מצליח לנפק "פששש" משתאה. איזה כיף שיש קולנוע בישראל. ממש קולנוע. ואיזה כיף שיש במאי כמו דני (נוקיו) ורטה. וואחד במאי. ואיזה כיף שיש לנו שחקנים כמו אבי קושניר ומשה איבגי. ליגת על. "מטליק בלוז" הוא אבן דרך בקולנוע הישראלי. גם כי הוא באמת קרוב באופן כמעט מחשיד לשלמות מבחינה מקצועית, וגם כי באופן חינני לאין שיעור, הוא מצליח לגעת בנושא כל-ישראלי רגיש ביותר.

הסרט, סוג של טריו לשני שחקנים מעולים ובמאי מוכשר, מגולל את סיפור מסעם של סוחר המכוניות שמואל (קושניר) ועוזרו הנאמן סיסו (איבגי), הנוסעים לגרמניה כדי לחזור משם עם הון. בהזדמנות נדירה, מגיע למגרש של שמואל ערבי עשיר שמוכר לו מכונית אמריקאית מפוארת במחיר מציאה מטורף. הבובה, לימוזינה כחולה מטלית שנת 85' מסוג "לינקולן קונטיננטל לימוזין", יפה עד דמעות. ואם אפילו בור בנושא כמוני התקשה להישאר אדיש לבייבי, לא פלא ששמואל יוצא מגדרו. בלי לחשוב פעמיים, הוא משכנע את חברו סיסו לנשק את הילדים והאישה ולנסוע איתו למכור אותה בגרמניה כדי לדפוק את קופת חייהם. המסע אל ההתעשרות המהירה הופך במהרה למסע בריחה מכישלון טוטאלי, בניסיון לשמור על טיפה אחרונה של כבוד עצמי, על רקעה הקפוא של גרמניה הפוסט-פוסט-נאצית. אולי בשל גודלה המינורי של ארצנו, ז'אנר סרטי המסע לא קיבל בקולנוע שלנו ביטוי של ממש עד כה. במובן הזה עושה כאן ורטה צעד חלוצי כמעט, ועושה אותו בקו-פרודוקציה ישראלית-גרמנית-קנדית, עם תקציב מפוצץ של 2.3 מליון דולר.

סל עמוס סקפטיות הבאתי עימי אל הסרט. את קושניר מעולם לא קניתי בפוזת השחקן שלו, איבגי כבר מזמן הגדיש את הסאה, ואת העוגה המלבבת הזו עוד לקשט בפצפוצי שואה? תודה אך לא תודה. חפשו אותי בסיבוב. כך מיררתי לעצמי וכך עשה הבמאי ורטה, שאכן מחפש את צופיו בסיבוב ועושה להם חתיכת בצפר. הוא מציב בקדמה את חברותם האמיצה של שמואל וסיסו, וברקע העלילה מעז להשמיע את הדהוד הימים החשוכים שבתולדות שני העמים. אותו נושא בו בחשו בטריוויאליות גל אוחובסקי ואיתן פוקס עם "ללכת על המים", מטופל כאן בחוכמה וברגישות יתרה. במקום לטחון עוד סיפור הרואי על סוכן מוסד במסע נקמה אל העבר, מובאת האמירה על הזיכרון הקולקטיבי שלנו בעזרת דמויות של אנשים פשוטים ובלתי פילוסופיים, עם טונות של נשמה.

הסקפטיות מתפוגגת בערפל במפגש ראשוני עם שני הגיבורים. אם חשבתם שכבר ראיתם את איבגי עושה הכל, תופתעו לגלות כאן עוד פסגה נכבשת. איבגי מביא דמות מושלמת לעילא. הטובה ביותר מגלריית הדמויות המתוקות-רגישות-קטנות-מהחיים שלו, ואולי אפילו המוצלחת ביותר באופן כללי. ההפתעה האדירה באמת היא קושניר, שהצליח איכשהו לצאת מעורו, להיפטר עד כלות מהמניירות המוכרות, ולגלם בעדינות אנטי-גיבור שובה ושווה. אמנם המשימה הניצבת מולו קשה יותר, שכן דרך דמותו מועברים הגורמים השואתיים בסרט, אך הוא עומד בה בכבוד רב.

עבודתם יוצאת הדופן של השחקנים, שגורמת להזדהות מלאה עם הדמויות, היא שמאפשרת לורטה, שמקושר בעיקר עם סרטו "אספלט צהוב" משנת 2000, להעז כל כך הרבה. אחרי שדפקו הגיבורים את הערבי וקנו ממנו את המכונית בכלום כסף, הוא לא מהסס לקשר אותם אל המיתוס השלילי של "הסוחר היהודי החמדן", ולתת לו פרשנות חדשה. ורטה אמנם משתמש בלא מעט סמלים משומשים, אבל עושה זאת באופן סופר-אינטליגנטי, ושולף אותם רק ברגעים הנכונים. תוך הנעת גיבוריו ברחבי גרמניה הקרה והזרה, מעז ורטה לפרוט על מיתרי הומור שלא נוגנו מאז "לופו בניו-יורק", מבלי לרדת לרגע אל רמת הבורקס.

מהרגע שמגיעים שמואל וסיסו אל דויטשלנד אף אחד לא פועל כנגדם. הצרות שבאות על ראשם הן באשמתם הפרטית בלבד, וכל הגרמנים הנקרים בדרכם אדיבים להחריד. ובכל זאת, ורטה מצליח ללחוץ אצלנו על איזה כפתור, שגורם לנו לשנוא את כולם בהרגשה שרוצים להרוג אותנו. זה נשמע כמו מתכון לסרט על-פי ממליץ הקולנוע של איזה טי.וי.גייד מעפן, אבל "מטליק בלוז" הוא סרט מושקע, מותח, מרגש, מצחיק, מרתק ואינטליגנטי, שממש לא כדאי לפספס.