לראמון סמפדרו היה סיפור חיים טראגי באופן יוצא דופן. בגיל 19 בלבד עזב את הבית, עלה על ספינה והפליג לבדו לראות את העולם. בגיל 25 קפץ לים ובתאונה מחרידה נמרח על סלע והפך למשותק מהצוואר ומטה. הניגוד בין נפשו החופשייה וגופו הכלוא הביאו לכך שבמשך שלושים השנים הבאות נאבק סמפדרו בכל הערכאות האפשריות בכדי לקבל לידיו הנכות את הזכות למות. כשלא הצליח לנצח את המערכת המשפטית נעזר בחברים ובני משפחה שסייעו לו, מבלי להפליל את עצמם, לגמור את הסיפור הזה אחת ולתמיד. הוא השאיר אחריו ספר בשם "מכתבים מהגיהנום" וספר שירים שפורסם לאחר מותו. עכשיו מגיע תורו של הסרט.
מורשתו הרוחנית של סמפדרו צדה את סקרנותו של אלחנדרו אמנאבר, מלחין-במאי-תסריטאי מבריק (מהמוזיקה ב"לשון הפרפר" דרך בימוי "האחרים", "תזיס", וגם "פקח את עיניך" שהפך בידי קמרון קרואו ל"וונילה סקיי"). אמנאבר, מגובה בשחקן הוירטואוז חאוויר ברדם ("אהבת בשר ודם") כתב תסריט שמנסה לגעת בלב ליבו של האיש שרצה למות. הבימוי הפיוטי, תחושת החלום והפנטזיה וכל שאר השטיקים האמנאבריים (המצוינים) מלווים את העלילה הקשה ומביאים אל המסך את הניגוד הבלתי נתפש בין תודעה חופשית לגוף נכה.
"הים שבפנים" לוקח את הצופה ושותל אותו בראשו של אדם שלא רוצה לחיות. השמחות הקטנות וגם האהבות הגדולות לא מצליחות לגרום לו לשנות את דעתו. אם יש משהו שראמון סמפדרו רצה בחייו זה לסיים אותם. השאלה האם יצליח למות או לא מאלצת את הצופה, גם הקתולי ביותר, להזדהות ולהרהר שנית בכל סוגיית המתות החסד. המניפולציה שמבנה תסריט כזה עושה על הקהל יכולה לגרום לנו להזדהות, להבדיל כמובן, גם עם פדופיל (ראה ערך "וודסמן"), ואמנאבר לא היסס לגייס את טכניקת הסיפור לצרכיו.
נכנסים בכנסייה
מעניין לשים לב שגם "מיליון דולר בייבי" האיסטוודי טבל את עטו השנה באותו נושא בדיוק. בשתי ארצות המוצא של הסרטים (ספרד מול ארה"ב) הגוף שעומד מאחורי הנימוקים נגד המתת חסד הוא הכנסייה, ובשני הסרטים ישנו ייצוג של כומר. איסטווד עשה מהכומר שלו בחור על הכיפאק שמחליף צ'פחות ידידותיות עם הגיבור כל יום ראשון, אמנאבר הלך על עקיצה בדמות כומר משותק בכיסא גלגלים. הכומר הנכה מקבל במה ראויה להציג את נימוקי הכנסייה, אבל הדיון בינו לבין הגיבור מתנהל בצעקות במסדרון כך שהוא מגוחך בכל מקרה. התוצאה היא, בסופו של דבר, ניגוח פוליטי חזיתי בכנסייה, משרתיה, וכל מה שהיא מייצגת.
גם בלי זכוכית מגדלת מיוחדת אפשר לראות שהגיבור של איסטווד הוא מי שבסופו של דבר מבצע את המתת החסד, והגיבור של אמנאבר הוא מי שמבקש אותה. איסטווד הוא ישו שיישא לבדו את סבל העולם על גבו. הגיבור של אמנאבר כלל לא מאמין בצורך לסבול. שתי השקפות עולם שונות לחלוטין במהותן שמתמודדות עם אותו נרטיב נוצרי. הספרדים מנערים את הכנסייה מהגב, האמריקאים לוקחים אותה שק קמח.
"הים בפנים" הוא סיפור על ההבדל בין חיים ומוות. על מתים-חיים ועל חיים-מתים. על הזכות למות ועל הזכות לחיות. על המשמעות העמוקה ביותר של המילה "חיים", ועל כל מה שאיננו חיים אלא כלא לנשמה. הביוגרפיה הקולנועית של סמפדרו היא מסמך פוליטי שמביא אל מרכז הדיון את זכותם של אנשים לבחור לסיים את חייהם, כשהם מרגישים שמיצו אותם. ברגע בו נחבט ראמון סמפדרו בקרקעית הים, הוא מת. הים שבחוץ הרג את הים שבפנים וסיים את מסכת חייו של האיש הצעיר. הדרך בה התגלגלו חייו אחר כך תוכל אולי לסייע לאנשים אחרים במצבו למות הרבה קודם, אם יחפצו בכך.