פופ, הלך העולם

זהו. אם כך, האפיפיור הכי פ?ו?פ?י בהיסטוריה של הכנסייה הקתולית הלך לעולמו. זה לא דבר של מה בכך – המונח "סופו של עידן" עבר אינפלציה רבתי בעשרים השנים האחרונות, אבל לפעמים זה הזמן והמקום לשלוף אותו שוב. ככה זה, להיסטוריה יש את השיטות שלה להתגנב לחייכם בדיוק כשיצאתם להפסקת פרסומות, רק כדי להפתיע אתכם בשובכם עם סדר חדש, לא מוכר. למשל, מתי בפעם האחרונה היה העולם מאוחד כל כך באבלו; מתי הזילו דמעה בעולם השלישי והראשון בצוותא; מתי ליברלים ופעילי זכויות אדם הרכינו ראש לצד מתנגדי הפלות למיניהם?

גם אם תחפרו עמוק אל תוך מאגר הזיכרון הקולקטיבי שלכם לא תמצאו סצינה כל כך מאוחדת, על סף הפשטנית כמו האבל האחיד הזה שירד על העולם אתמול, עם מותו של האפיפיור האחרון. קרול ויטילה, האפיפיור יוחנן פאולוס השני בשבילכם, היה, אולי, הנציג הראשון של אלהים בעולם טלוויזיוני, שבו תרבות הפופ אינה עוד קטע מהפכני, כפי שהיתה בשנות החמישים, אלא עובדה מוגמרת, נתון בלתי מעורער. ככזה, נדרש האפיפיור להתמודד עם השבר אליו הידרדרה הכנסייה במרוצת המאה ה-20 – משבר שכדי להיחלץ ממנו היה עליו לתפקד כרוקסטאר וונאבי, כסלב תיאולוגי, כפרסומאי של מותג שצריך למכור, ובמקביל, גם כמותג בפני עצמו.

וכך אכן היה. יוחנן פאולוס היה האפיפיור הכי גרובי שיש: הוא חרש את העולם במסעותיו, ערך מיסות במתכונת של הופעות רוק; כיכב בטלוויזיה; ניסה לעשות סלבריטיזציה מזורזת למאות קדושים חדשים; הפגין הומור, שנינות ואנושיות, ולא התבייש לפזז במגושמות ובחיוך, לייב על הבמה, בשלל טקסים של הקהילה העצומה שהנהיג. יתר על כן, מתוך הבנה רבתי שהכנסייה עדיין נתפסת כגוף לא מגניב בעליל, פצח הפולני עטוי הגלימה בשלל רפורמות שמיצבו אותו, ואת המותג שבראשו עמד – הקתוליות – כרלוונטי, כמוצר בתנופה.

לצד ההאשמות המוצדקות בשמרנות דתית – כמו ההתנגדות הנחרצת להפלות ולקונדומים – חייבים לזכור שיוחנן פאולוס היה האיש שאחראי רשמית לפטירת היהודים מהאחריות לרצח ישו, כמו גם למלחמתו הגורפת באנטישמיות, גזענות ושלטונות המפרים בסדרתיות זכויות אדם. בקיצור, איך שלא הופכים את זה – קרול ויטיליה היה בחור טוב. ממש טוב.

אבל הטו?ב אינו העניין כאן – טו?ב הלב איבד את ערכו בסחר החליפין של תרבות הצריכה – העניין הוא, כאמור, אותו עולם שהיה ואינו, שנגוז סופית עם מותו של האפיפיור; עולם שקיומו של "יוחנן פאולוס" שכזה היה הפלסטר שהחזיק אותו, ועם התפוגגותו דומה שכבר לא נשאר דבר. תריצו בראש את תמונות האבל מרחבי העולם – נדמה שהאפיפיור הוא האיש האחרון שמסוגל לקצור רגשות כה מתמסרים מחוף אל חוף, מיבשת אל יבשת. נדמה לי – ותסלחו לי על המלודרמטיות – שהוא באמת היה האחרון שבהם.

בעשרים ושבע השנים שעברו מאז נמשח הפולני הראשון בתפקיד למשרה הבכירה ביותר שיש – ממלא מקום האל על פני אדמות, העולם הלך והתפורר לרסיסים תרבותיים וכלכליים שכל קשר ביניהם מקרי בהחלט. פרגמנטים ושדות סמנטיים שמתנגשים רק בקצוותיהם, כשקורה משהו בלתי הפיך, טראומתי. יוחנן פאולוס צעד במשעולי הפוסטמודרניזם – הוא היה כוכב פופ היכן שכמאה שנים לפניו היו רק טיפוסים אפורים עם גלימה – והצליח, במקביל, לשמש כמורה דרך רוחני, כאיש דת לגיטימי שכולם אוהבים. קשה להאמין שמינוי האפיפיור הבא יזכה לאותה גושפנקא כלל עולמית או לאותה אמונה עיוורת. בכלל, אם כבר 2005, קשה להאמין שהאפיפיור הבא לא ייבחר ב-SMS-ים.