המילה "קורבן" חזרה פעם אחר פעם במאמרי הביקורת שנכתבו על הסדרה "דוגמניות". הסדרה, כך נכתב, נאמר, שודר ונטחן מעל לכל במה אפשרית בזירות הצדקנות השונות במקומותינו, פוגעת באשה, הופכת אותה לאובייקט, משפילה אותה, רומסת אותה, ידה ידה ידה ובטי רוקאוויי גם. מייד לאחר שידור הפרק הראשון התעוררה "סערה ציבורית", שלאחריה התכנס הגוף הנלעג הנקרא "מועצת הרשות השנייה", וקרא להטיל מגבלות על מאכל הפיגולים הטלוויזיוני. שעת הסדרה הוזזה, לאחריה שודר קטע חינוכי-צדקני, סטייל "העישון גורם לאימפוטנציה" ובכל הריטואל המעייף הזה נשכח הקורבן האמיתי. לא המשתתפות, לא האשה הישראלית באשר היא, לא הצופים הפסיביים, כי אם הסדרה עצמה. "הדוגמניות" היא מוצר טלוויזיוני גאוני, מאסטרפיס של ממש, שלא זוכה לכל הכרה. כלום איש לא מבין? האמנם איש איננו מבחין? איך אפשר שלא לקלוט שאוסף הטמטום המרוכז שמותז בפנינו מדי יום ראשון בערב הוא בעצם אמירה חדה, שנונה ומקורית על מגרעותיהם וחולשותיהם של עולם הזוהר ושל הטלוויזיה?
מפליאה באותנטיותה
אסור להביט במתחרות על התואר הנכסף, "הדוגמנית הבאה של ישראל" כעל יחידה נפרדת מצוות השופטים שלהן, ממאמנת הכושר הבלתי נלאית טל שחם (אשר תיבחן כנראה לתפקיד המ"כ בסרט ההמשך ל"מטאל ג'קט", ברגע שסטנלי קובריק יקום לתחיה), מבמאי ה"פאקינג" פרסומות, מסוכנת השחקניות, ממעצב האופנה, ממאמן ההליכה על המסלול, מבעלי חברת הסבונים ומגלית גוטמן. אמת, המתחרות ניחנו בכמויות נכבדות של היעדר מודעות עצמית ועילגות (כל יוצר סיטקום היה הורג בשביל שורה כמו "מה זה אותנטי", שייצרה אינס בפרק הקודם), אבל האנשים ששופטים ומדריכים אותן מוכיחים כי ברגע הכניסה לשערי הטלוויזיה נכנס המוח, בעיקר החלק שאחראי על השפה, לעוצר. המילה "כוכבת" (מישהו יודע מה פירושה?) על הטיותיה השונות נשמעת בתדירות היסטרית וניתוחים פסיכולוגיים בסנט נזרקים לחלל האוויר מדי שנייה. כל משפט שעולה על ארבע מילים מצונזר מראש. כל טענה שאינה מכילה קלישאה לא תופסת. וכל העסק מהמם מרוב שהוא "מהמם". בכך לא שונה "הדוגמניות" ממהדורת חדשות ממוצעת באחד הערוצים המסחריים, או מויכוח ער בטוק שואו פוליטי. היכולת של פרופסור עתיר איי קיו לומר משפט בעל משמעות בטלוויזיה אינה עולה על זו של אוולין. ה"דוגמניות" מקצינה את הטמטום הטלוויזיוני לשיאים שטרם נראו, וזהו סוד כוחה. כלל לא משנה אם היא עושה זאת במתכוון או לא.
העיקר הוא השפעתה על הצופה. זה מוצא את עצמו מבקש לצפות בסדרה כדי לברוח ממצוקות חייו, ומגלה בעזרתה שחייו בעצם נפלאים. לא, הוא לא יהיה דוגמן צמרת, וסביר להניח שלא יגלגל בידיו סכומים של "שש ספרות", כפי שאוהבת לזמר מאמנת הכושר הבלתי נלאית, אבל לפחות הוא מסוגל לבטא את עצמו. לפחות חולפת בראשו מחשבה מורכבת, גם אם מדובר בדאגה, צער או כאב. לפחות הוא מסוגל להבחין בקלישאה מבעוד מועד. נדמה שהפריבילגיה הזאת איננה מנת חלקם של המשתתפים ב"דוגמניות" - מתחרות ושופטים כאחד. לכן ה"דוגמניות" היא מוצר גאוני כל כך: היא גורמת לך לברוח אליה, לפתוח את המקלט אחרי יום קשה במשרד, ואז להיווכח בשקר הטלוויזיוני, לא רק של סדרת הריאליטי הזאת, אלא כמעט של כל מוצר בפריים טיים. אתה מכבה את הטלוויזיה, ורוצה רק לברוח מהאסקפיזם הזה, מחכה לקונפליקט הפנימי הבא, לאות החיים מהמוח. תנו לי עוד מהדאגה, מחיי היום יום האפורים. רק לא להיות מיקי בוגנים. אכן, מאסטרפיס.