נוצץ על העץ

כשמדובר באלבום החדש של מטרופולין, הפרוייקט של עופר מאירי, חייבים קודם להסתכל בקנקן. בכל היבט הקשור לעיצוב ולאריזה של המוצר, החשיבה וגם רמת הביצוע הם אמריקה. האתר המוקדש לאלבום ולפרוייקט הוא יפיוף ופלאשי. אפשר לשמוע בו את כל שירי האלבום, כמו גם ארבעה רימיקסים (זה של דודוש קלמס וקרני פוסטל מומלץ). הקליפים מתוחכמים ועשויים בקפידה. הדיסק מגיע בתוך חוברת מושקעת ויפה. בכל עמוד בחוברת יש תמונה אמנותית משהו, סצינה עירונית או ביתית כלשהי. במבט ראשוני ראיתי פרצוף או שניים שחזרו, וחשבתי שבטח יש פה סיפור. דפדפתי באופן מסודר, אבל גיליתי שהנקודות לא מתחברות לקו שלם.

כשעברתי להקשיב לאלבום, גיליתי בערך את אותו הדבר – הרבה תמונות יפות, מעט מאוד תוכן. עופר מאירי מציג לראווה כישורים רבים ומעוררי קנאה בתחום ההפקה, הסמפול והתכנות, אבל מוציא תחת הידיים שירים בינוניים. הוא מפגין כל טריק שלמד בשנותיו כמפיק לזמרים אחרים (כמו דנה ברגר, שמתארחת באלבום, וקורין אלאל) וכמלחין פרסומות, והסאונד שהוא מוציא כל כך משויף, שהוא נוצץ כמו חרב של האטורי הנזו מ"להרוג את ביל". המוזיקה מתכתבת עם הרכבי אלקטרו-צ'יל משכונת אייר וזירו 7, כשהאטמוספירה האוורירית מתובלת בצלילים מהצד הלא צ'יזי של שנות השמונים, ואפילו קצת קודם. ב"יפן", למשל, הוא צולל עד ציטוטים מ-"Because" של הביטלס. ההגשה בשירים מופקדת בדרך כלל בידיהן של בחורות יפות, כמו אפרת גוש ואמילי קרפל, שרוב הזמן עושות את מלאכתן נאמנה.

ובכל זאת, אין כמעט רגעים שבהם האלבום קורה. אולי אלה הטקסטים הבנאליים (את רובם כתב מאירי עצמו), אולי ההגשה הצפויה של חלק מהזמרות, ואולי השיוף של הסאונד הוריד את כל השפיצים. הוא יכול גם אחרת - ב"כל דבר" השירה של קרני פוסטל חוזרת על עצמה, עוברת דרך פילטרים שונים, ונכנסת לסחרור ממסטל, שסופו המהיר (הקטע כולו אורך פחות משתי דקות) נשמע מנוכר ועצוב, ונוגע כמו הפסנתרים שמלווים את רוברט וייאט ב-"Rock Bottom". אבל השיר הוא יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל, רגע אחד קצר שבו הפטנטים של המחשב מצליחים לזקק רגש אנושי, לגעת במאזין מעבר למסך הסאונדים. בשאר השירים, מרוב דגים לא רואים את הים. במקום אלבום, קיבלנו בית ספר לטכנאים, שלא יעניין את המאזינים שלא אכפת להם איך עושה סינתי.

מטרופולין, "מטרופולין" (הליקון)

לא כל כך ברור לי מה עושה ה"דאדא" בשם האלבום החדש של בבגנושקה. מה בין, נאמר, "המזרקה" של מרסל דושאן, הקאנון של הדאדאיזם, לבין "Dada Beatz"? התנועה בת הכמעט מאה דגלה באנטי-אמנות, בשבירת מוטיבים של הגיון וסיבתיות, ובהצגת הבנאלי והיומיומי כצורה של אמנות. בבגנושקה יצרו אלבום יפה, אבל מובנה ומוכר מדי בשביל לטפס על העץ הזה.

טרנסאווים ותיקים, או לפחות אלה שהטריפים לא מחקו להם את המוח מאז, זוכרים את האלבום הראשון שהוציא ההרכב ב-2000. מהשלישייה של פעם נושא היום את המותג רק דניאל קסטנבוים, שכתב והפיק את האלבום בגפו. זיו מטושקה ועידן קופרברג מפציעים לרגע קט, אבל הם חלק מסוללה של אורחים שקסטנבוים צופף באולפן שלו. לא רק שני השותפים עזבו את ההרכב, גם צליל הטראנס האיטי נעלם, בעוד שאלמנט הצ'יל התחזק.

כבר בשניה הראשונה שומעים את הראפר Ty (תגיד, אין לך בית?) מכריז "Dub music, reggae head", ומאותו רגע האלבום מתקדם על סאונדים דאביים מעושנים. התקליט נבנה יפה, כמעט כמו סט - שלושה הקטעים הראשונים באלבום, שנושאים את אותו שם וגם נשמעים אותו דבר לאוזן בלתי מזוינת, פותחים עם ביט שיושב יפה על קו התפר בין דאב להיפהופ בסיסי. משם האלבום עולה לרגע לראפ הרדקוריסטי (כולל גיטרה בדיסטורשן) וראגה, אבל צולל חזרה בחציו השני לדאב מרוחק ומסטול.

אבל מה נשאר ביד מכל זה? מי שיש לו דם שחור יזיז את הראש בהתחלה, בעיקר ב-"Dada TB" ו-"Softbass". מי שיש לו לב שחור יתמסטל על הסוף של האלבום, עם השירה של קרן מלכה ב"לאן" או הצפצופים הרכים של "FM". מי שמחפש חידושים והמצאות, מתבקש לפנות למקום אחר. אולי פה הדאדאיזם של בבגנושקה - כמו מרסל דושאן, גם קסטנבוים מראה לנו חפץ יומיומי ומצפה שנחשוב שמדובר באמנות.

בבגנושקה, "Dada Beatz" (בוקסה מיוזיק)