פעמיים חי

סרט פעולה משטרתי הגיע מצרפת, הצמיד אותי בכוח לכיסא ופיזר לי את תאי הביקורת אל תוך הפופקורן. מדובר ב"36 - תחנת משטרה", מותחן דרמטי קצת אלים והרבה סוער, שהדביק את שני ענקי הקולנוע (והחוטם) ז'ראר דפרדייה ודניאל אוטיי לטנגו זוגי בפעם השנייה בקריירות הענפות שלהם, אחרי זמן רב בו לא חלקו פריים.

ורינקס (דניאל אוטיי) הוא איש משטרה ותיק שמנהל את קשריו עם המודיעים שלו אי שם בתחום האפור של קשת המוסר. קליין (ז'ראר דפרדייה) הוא איש משטרה ותיק לא פחות, שהיה בעבר חברו הטוב של ורינקס, אבל מתפקד בהווה כשנוא נפשם של שאר השוטרים. ורינקס הוא איש משפחה רגיש, לוחם צדק שלא בוחל באמצעים. לקליין יש אישה, אבל הוא מעדיף לרדוף אחרי תארים ופרסים. אף אחד מהם אינו התגלמות הטוב המוחלט. אף אחד מהם אינו הרע האולטימטיבי. אבל ורינקס הוא הגיבור שלנו. וקליין הוא האיש השני.

העלילה מתחילה לנוע במהירות קדימה כאשר כנופיה אכזרית וסדרתית מבצעת שוב שוד המלווה ברצח. מפקדם של שני גיבורנו עומד לפני קידום (אלא מה) ומבקש מוורינקס להתאמץ ולתפוס את הפושעים כשירות אחרון. ורינקס או קליין, מי מהשניים שישים ידו על הכנופיה יזכה בקידום אל משרת המפקד, והמרוץ מתחיל. רצף האירועים מוביל את הסיפור במשעולים הפתלתלים של יחסי ורינקס-קליין, חושף סודות מן העבר, נותן לשני המצ'ואים המזדקנים לירות, לתת מכות, להיכלא, להשתחרר, לנצח ולהפסיד. עולם הפשע נפרש לפנינו במלוא הדרו – המודיעים, הזונות, עבריינים קטנים כגדולים, אסירים, שוטרים מושחתים או בעלי מוסר. האלימות חוגגת, האקדחים יורים, הקליפות מתקלפות והגלעין ליריבות בין קליין ו-ורינקס הולכת ונחשפת. הריקבון מזמין טיסה רומנטית בשמי הארץ, השחיתות מתחבאת בטנק הדלק וכו'.

הכתיבה ב"36 - תחנת משטרה" מדויקת ומעוררת אמון מהרגע הראשון. העובדה שהבמאי וגם אחד התסריטאים היו שוטרים בעברם נתנה להם את האפשרות לצלול את תוך עולם הפשע והרחוב מבלי לדלות עוד חתיכת משמש ישנה משק הקלישאות והסטריאוטיפים, אלא להביא אל המסך עולם אמיתי המוכר להם עד נקבוביות העור.

השפה הקולנועית של מרשל מורכבת מקלוז אפים סוחטי רגש מול אקשן מבוים כהלכה. הצלם דניס רודן (האיש שצילם חלק מעלילות גופה של עמנואל ברחבי הגלובוס) עושה גם כאן עבודה אסתטית מדהימה -
הסצנות האלימות ביותר יפות עד כאב, התאורה לעולם קונטרסטית והאסתטיקה לא נשכחת לרגע. פסקול הביטים האלקטרוניים שברקע הופך את כל הסיפור לקונצרט בו אלימות היא פשוט אחד מכלי התזמורת. כצופים שבעי "שבעה צעדים","נעלי המת" ו"בלתי הפיך", האלימות כאן היא שתי רקדניות בלט ששולפות אחת על השניה ציפורניים, ובכל זאת לא הייתי לוקחת את אחייניתי הרכה לשבת על ברכיי מול המסך. "36 - תחנת משטרה" מתאר עולם של גברים. ארבע הנשים שנדחפו איכשהו לעלילה הן צמד הרעיות הפסיביות, שוטרת אחת ושודדת אחת. אבל הפרוז'קטור מופנה בנחרצות אל מרכז הזירה, שם מתגוששים שני זכרים בגיל העמידה שפרט קטן ומשותף בעברם הניע אותם אל תוך קרב לחיים ולמוות. אתם מוזמנים בזאת לצפות ולהתמוגג.