בפתיחת הסידרה "אנטישמיות - לא מה שחשבת", עומד נפתלי גליקסברג סמוך לאלמוני המצהיר על עצמו כשונא יהודים, ובעודו רוכן לחבקו שואל אותו מדוע אין הוא מסתכל לו בעיניים. האלמוני מחווה בתנועת גוף לא ברורה, ומשיב לו בארשת מפוחדת שהוא נראה כמו השטן. הסצינה הזו מפתיעה תחילה: הגרמני עומד ומפחד מהיהודי. הדיון באנטישמיות חורג כאן מסך הכל הטיעונים בגנותו של היהודי, אל תוך אזור לא רציונלי, בו השנאה מתערבבת עם איזה פחד עמוק, אינסטנקטיבי, המכונן אדם בדמותו של השטן רק למשמע היותו יהודי.
אלא ש"אנטישמיות - לא מה שחשבת", לפחות על פי הפרק הראשון, מתרחקת בדיוק מהמקום הזה, כלומר מהדיון באנטישמיות כחלק מהרבדים העמוקים בתרבות ומעדיפה להתמקד בסיפורים פרטיים, שאמורים לשמש בבואה לחברה בה הם מתרחשים. גליקסברג מסייר ברחבי אירופה, תחילה בגרמניה ובספרד, ומתחקה אחר מספר דמויות שלוקחות חלק בסיפור הכללי אודות האנטישמיות.
תחילה פוגש גליקסברג בהורסט מאהלר, עורך דין המפיץ עמדות ניאו-נאציות האסורות לפרסום בגרמניה ומקבל בשל כך תשעה חודשי מאסר על עבירת הסתה. בשיחה עם גליקסברג מביע מאהלר את עמדותיו, הנשמעות פרנואידיות עד כדי גיחוך: הוא מפקפק בלגיטימיות של בתי המשפט שגזרו את עונשו, טוען שהיהודים שולטים בגרמניה ואונסים את רוחה ומדבר בזכות כינון רייך גרמני חדש, רביעי, בשנת 2005.
הבעייתיות בהיצמדותו של גליקסברג אל ה"איש ברחוב" מונעת מהסדרה להתייחס אל האנטישמיות כתופעה רחבה עם שורשים עמוקים בתרבות ומצמצת אותה אל ההיבט הפסיכולוגי כדוגמת הקישור הבלתי נמנע שנעשה בין שנאתו המוצהרת של מאהלר לבין הודאתו בהמשך השיחה שהוא שמינית יהודי.
יחד עם זאת, אין גליקסברג חוטא בדמגוגיה, המזמינה כל כך בעיסוק בסוגיית האנטישמיות בישראל, בבחינת "גם ככה שונאים אותנו כולם ולכן איש אינו ראשי לבקר". העיסוק הדמגוגי נע על קו התפר המציג את האנטישמיות כמשהו שנוכח ונפקד בו זמנית, משהו שבו בזמן יש ואין לו פנים, ולכן אינו ניתן להבנה ואי אפשר לטפל בו. אמנם הפרומואים של הסדרה שיקפו דווקא דמגוגיה מסוג זה באמצעות הצגת תמונות של ניאו נאצים לצד הכיתוב "הם קיימים", אך דווקא הטיפול העדין של הסדרה עצמה נמנע ממסקנות כה גורפות. האוזן הקשובה של הסדרה לטענות האנטישמיות, על אף הרצון לפטור אותן בטענת "שטניות" היא מעשה אמיץ חרף העובדה שקשה לשמוע, גליקסברג מכריח אותנו להקשיב.
יהודי טוב זה יהודי מת
החסידים של מאהלר ודומיו הם חברי "הסצנה הימנית", גלוחי ראש המשתייכים לסצנה תרבותית שלמה המאוחדת בשנאת זרים: עם מאפיינים של מוזיקה, סגנון לבוש, סמלים, מפגשים חברתיים ועוד. גליקסברג פוגש ברנדי וניקול, זוג שהשתייך לסצנה הזאת אך "חזר בתשובה" בעזרת כומר הגומל, לטענתו, מניאו-נאציזם. את השינוי הם החליטו לעבור אחרי שרשויות החוק חקרו אותם בגין הכחשת שואה. רנדי וניקול מספרים על החברות ב"סצנה" במין שלוות נפש, ולא כמי שמכים על חטא. בכלל, חברותם מצטיירת כעניין חברתי-אופנתי גרידא בלי שום יסוד אידיאולוגי. הסצנה הביאה אותם לשנוא, ולא להיפך. כשרנדי מציג את דגל הרייך שהיה תלוי בביתו בקלילות גמורה, ומוסיף רק ש"זה דגל שגרם אי נעימות לעם שלך ולמדינה שלי" קשה שלא לחשוב על המרצ'נדייזינג האופנתי של סמלי הקומוניזם: בשני המקרים הזוועות ההיסטוריות והמבט המזועזע מתחלפים באיזה נוסטלגיה מטורפת בה כל מה שנשאר מהעבר הוא אסתטיקה המרוקנת עצמה מהזוועה לטובת היופי. התחושה הזאת מתחדדת עוד יותר לנוכח אמירת האגב של רנדי עת מצא בביתו עותק של "מיין קאמפף": "יש רק שלושה ספרים שכל אירופאי צריך לקרוא, הקפיטול, התנ"ך ו'מיין קאמפף'", כאילו ההיסטוריה והזוועה מסתכמת ברשימת קריאה פשוטה שדי בלסמן וי לצידה כדי להבינה.
גליקסברג מראה איך הצורך החברתי גרר את הזוג לסצינת גלוחי הראש, כמו גם את עמדתה החלוקה של אינס, בתם, לגבי הצטרפותה לסצנה הזאת. היא נעה בין געגועים לתקופה שהמשפחה הייתה חברה בסצנה, לבין איזו ידיעה לא מוצהרת ש"זה לא בסדר". התערבות הרשויות שטלטלה את המשפחה, ו"החינוך מחדש" שצלח, מציגים את עמדתו של היוצר כאופטימית ביחס לתופעה, שכן ניתן להתמודד עמה בכלים פסיכולוגיים ורציונליים. בהקשר זה ראוי לציין מסע אחר בגרמניה בעקבות האנטישמיות, זה של יורם קניוק בספרו "הברלינאי האחרון", שם הוא מתאר איך האנטישמיות מציצה אליו מכל קרן רחוב, גם אם רק לנוכח מבטו הפרנואידי. האנטישמיות, כפי שמשתמע מספרו, אינה איזה שריד אחרון של בערות המחכה להישטף באור הקדמה, אלא חלק מהרוח והתרבות הגרמנית.