אולי מוטב להתחיל דווקא מהסוף ולספר שבראשיתו של יום שלישי, ה-5.4, בשעה חצות ודקה, שוב הפכו כולם לדלעות זחוחות אך מרוצות. תם חרם הצרכנים על חברות הסלולר, הפלאפונים נפתחו, האנטנות חזרו לשדר את הגלים החמים המוכרים כל כך והחיים שבו למסלולם ("צעירים מדברים באפס", כמובן). עכשיו אפילו נדמה כאילו אותו אתמול שהחל חדור מוטיבציה כלל לא התרחש. ממש כשם שנדמה שהחיים הפרה-פלאפוניים היו לא יותר מרצף של תקלות, קצרים תקשורתיים ובזבוז משווע של זמן.
כיצד התנהל העולם לפני פחות מעשור במציאות א-תקשורתית שכזו? היו טלפונים ציבוריים. איך הצלחנו בכל זאת להיפגש בחברותא? ייתכן שהיה זה במקרה. מהיכן שאבנו קרינה? אולי מהמיקרוגלים. ואיך לעזאזל זכרנו לקחת גלולה? פשוט נכנסנו להריון. מה שבטוח זה שכנראה היה הרבה פחות כיף מהיום. כי היום, בד בבד עם הורדת סכום כסף נכבד באסלת חברות הסלולר, וככל הנראה גם הבטחת רווחים עתידיים למומחים אונקולוגיים, אפשר להוריד רינגטונים בכיכר העיר, לכתוב דואר אלקטרוני בתור בדואר, לבדוק את מצב הבורסה באמצע השיעור, לשחק משחקים בשירותים, לראות שידורי טלוויזיה על ספסל תחנת האוטובוס או לעשות מה שעושים יצורים מזן נכחד - פשוט לדבר נון סטופ.
אין פלא אם כך, שלפי הדיווחים (ובשל הקשר בין הון ותקשורת גם על אמיתותם יש לתת את הדעת), מעט מדי צרכנים השתתפו אתמול (שני, 4.4.05) בחרם על חברות הסלולר. התשובה לא טמונה בהנחה שהפלאפון הוא בעיני רבים תמצית הטוב של המודרניות אלא בסיבה פשוטה הרבה יותר - התמכרות. ההתמכרות לשימוש בטלפונים הסלולריים משולה לכל אותן התמכרויות מזיקות שהאנושות מתאווה להיפטר מהם אך יודעת כי היצר חזק ממנה: עישון, קולה, צפייה בטלוויזיה, מלחמות.
לא חראם?
לכאורה, מדובר בקידמה בהתגלמותה אבל בחינה מדוקדקת יותר של ההתנהגות הסלולרית האנושית תצביע דווקא על רגרסיה בתבונה. האם באמת יש הצדקה לביטויו המיידי של הדחף הקטנוני לדווח על כל צעד? האם באמת נכון הוא לקבל כמובן מאליו את העובדה שפעולת החיזור מתקיימת במרחב האס.אם.אסים הנלוז? והאם שיר של מלי לוי אכן נשמע יותר טוב במכשיר 16 פוליפוני? קשה, קשה מאוד להכיר באמת - אסטרטגיית שיווק אגרסיבית שניצלה את הצורך האנושי בקומוניקציה יצרה ועודה יוצרת בעמל רב מיליוני מכורים סלולריים שמקבלים את האישור היומי לקיומם על ידי שיחות סרק והודעות כתובות.
בדומה לניסיונות גמילה בחיתוליהם, גם גמילה זמנית זו עברה כשהיא מלווה בתחושות פרנויה וכמיהה לחידוש האופיום. עוד בתחילת היום הפלאפון נסגר אחר כבוד והושם במעמקי התיק תוך תחושה חזקה של ערך עצמי והיטהרות. המודעות לחסרונו של הפלאפון מנקרת כבר בשלבים מוקדמים של היום: החל מהרצון הבלתי נשלט לדעת "מה השעה, אבל בדיוק?" וכלה ברעיונות מלהיבים למזרח תיכון חדש (הפעם באמת) שיירדו לטמיון אם לא יועלו לאוויר המיונן בזה הרגע. כמו לחזות בזוגות מאוהבים כשאת בלי חבר, החוסן הנפשי מתחיל להתערער ברגע שבו כל שאר האנשים עושים בפלאפונים שימוש נרחב ומופגן תוך חיוכים וצחקוקים. עכשיו אין מנוס מלהרגיש לגמרי מחוץ למשחק. וכאילו לא די בכך, בדיקת המשיבון מגלה גם הודעת נאצה שכוונה עבורי ועבור החרם הסלולרי "המזדיין" שלי. הנה, עוד לא תמו 24 שעות של התנזרות, וכבר יוצאת ההגליה החברתית אל הפועל. תסריט אנטי-חברתי כזה הוא בהחלט לא משובב נפש אבל דווקא המחשבה על ההכרח לענוד שעון יד היא זו שכבר באמת לא ניתן לשאתה. טוב, אז אולי רק אבדוק מה השעה. מי יודע, אולי יחכה לי שם גם אס.אם.אס.