וודי אלן יחגוג 70 השנה. אך בעוד שקלינט איסטווד, נניח, לומד להשביח עם הגיל, אלן לוקה בתסמונת המוזיקאים שזוהרם וכשרונם שוכנים בעבר הרחוק, אך הם מתעקשים לאפות אלבומים בקצב של מאפיית אנג'ל במוצאי פסח. נגיד זאת מהתחלה, "מלינדה ומלינדה" (אף קשר לחיים משה), סרטו ה-39 של אלן, מעפן אפילו יותר מהאלבום האחרון של מיק ג'אגר. לאחר התפקיד המשני שלו בפלופ הקודם, "כל דבר אחר", אלן ניצב הפעם מאחורי המצלמה בלבד. אך כמו בכל סרט שלו, דמותו נוכחת שם - מרחפת, מיוצגת, מתפלמסת דרך המילים והמשחק של נציגיו על הסט. אם בסרטים קודמים ייצגו אותו ההבלחות אצל ג'ייסון ביגס, קנת בראנה ועוד, כאן הוא מיוצג בלא פחות מכמה אופנים שונים.
העלילה מתחילה בארוחה של חברים המפתחים דיון סביב טיב הקומדיה מול הטרגדיה, שנמשך בסיפורה הפיקטיבי (כפי שמסופר על ידי שני מחזאים המשתתפים בארוחה) של בחורה מסתורית בשם מלינדה, דרך שתי הפריזמות, כאמור. דמותה מופיעה בחייהם של שתי קבוצות שונות, ומערערת את הזוגיות של שני זוגות בשני הסיפורים. כרגיל, התפריט האלני נותן משבריריות היחסים בין המינים, בעיות קומוניקציה וערעור נפשי וחברתי באופן כללי. שני הנציגים המתווכחים בארוחת הערב, הם שתי דמויות המייצגות את הצדדים השונים באלן, הקומי והטרגי. בנוסף, בסרט מייצג אותו וויל פארל, באופן נוירוטי משהו. כל הייצוגים הללו של הבמאי, עושים את השירות הרע ביותר לסרט, ומביאים אותנו למסקנה עצובה וודי אלן הופך לקלישאה של עצמו, ועושה את זה בסרטים של וודי אלן. כמה עצוב.
חשוב לזכור וודי אלן לא עושה קולנוע. הוא עושה וודי אלן, כך שמשלב מסוים של הקריירה שלו, וגם עכשיו, תמיד ייגשו לסרטיו בעין "מסכמת קריירה". זה צפוי, בדיוק כמו שמות-השחקנים-על-שקופית-שחורה-בסדר-אלפביתי. זהו אינו סרט אלני קלאסי, אך אין זו מחמאה - נראה כי אלן משועמם והחליט לנסות תרגיל בתסריטאות, כשהוא מניע שתי עלילות בקווים מקבילים עם מוטיבים דומים, ומפגיש אותן בנקודות שונות, כדי להמחיש את הדואליות ובעיקר כדי לעצבן. לפרקים זה חביב, בעיקר עם וויל פארל הנהדר, אך לרוב זה פשוט מעיק.
ישנוני
הבחירה של אלן בשחקנים החלידה. אם פעם כל שחקן לא היה מקבל הכשר סופי אלא אם הוא השתתף באחד מסרטיו, כעת נראה שמלך הקולנוע הניו-יורקי מתקשה לגייסם. אמנדה פיט, למשל, היא אחת הפוסטמות המעצבנות ביותר שהוליווד המליטה בשנים האחרונות. ראדה מיטשל, כמלינדה-מלינדה היא היחידה המככבת בשתי העלילות המקבילות, נתמכת בכל אחת מהן על ידי אנסמבל שונה. מיטשל מתאמצת, אך לא מתמודדת היטב עם המשימה. לרגעים היא סבירה, אבל לרוב היא פלקט פסיבי לניסוייו של אלן. צריך לזכור, שאלן הוא קודם כל תסריטאי ואמן דיאלוגים שאין שני לו. כשהוא מבריק, הוא יודע גם לצוות את שחקניו לאותו ברק. כשהוא לא, כל הסרט סובל מלאות עצובה. נדמה שאפילו ניו-יורק, הלוקיישן התמידי שלו, כבר לא משתפת איתו פעולה. ב"מלינדה ומלינדה" העיר היא רק לוקיישן, ללא סימבוליות או תפקיד אמיתי בעלילה. זה לא פחות מכואב.
בשנים האחרונות, אין ליוצר הוותיק מערכת יחסים יציבה עם אף חברת הפקה או מפיץ. גם סרטו הבא יהיה כבר תחת קורת גג אחרת. נראה שהעשור השביעי בחייו של היוצר הוותיק אינו הנעים ביותר שלו, אך הוא ממשיך לייצר סרטים חדשים מידי שנה, בקצב ובעקביות של אורלוגין מהימן. אם המצב הזה היה מייצר שנת-הצלחה ושנת-פלופ, ניחא, אבל מזה עשור שאלן אינו מבריק באמת, רק "עובר" במקרה הטוב, וזה הדבר האחרון שהייתם רוצים מאליל קולנוע. חגיגות הסרט ה-40 יהיו בעוד כשנה, עם "Match Point", בו תשתתף בין השאר סקרלט ג'והנסון. נותר רק לקוות כי הוא יכבד את המעמד.