פרצוף צנע בלי אנטנה

כעת, כשכל זה מאחורינו, הגיע הזמן לתהות: בשביל מה זה טוב? אני רצינית לגמרי כאן. טקס בחירת מלכת היופי 2005 היה אחד ממפגני הטראש המיותרים בתולדות מדינת ישראל. מלכתחילה היה ברור שאחרי שטעמו מהקזת הדם המתמשכת של "הדוגמניות", הסינתטיו?ת הממלכתית של המתמודדות בתחרות מלכת היופי לא תדגדג את הביצה השמאלית של צופי הטלוויזיה, אבל בכל זאת, הם לפחות יכלו לנסות.

ככה זה, אחרי שראינו את נפתולי האוטיזם של מיתר, את הדמעות של אינס (כולל החיבוט האונטולוגי באשר לאותנטיות), את בשרה הקפוא של אוולין במימי האוקיינוס, ואת מיקי בוגנים, באשר יהיה, אף קרן שחם מהקריות לא תרגש אותנו. אחרי שהתרגלנו לסף כאב של סרטי סנאף, 20 דוגמניות עם חיוך מעושה לא יצליחו להחזיק את האצבע המזפזפת על אותו ערוץ. אבולוציה, אתם יודעים, היא חסרת רחמים ודוהרת קדימה, בלי להעיף מבט נוסף על בחורות אשדודיות שהותירה מאחור.

בכלל, עושה רושם שעל פי התחרות של 2005, תל אביב כלל לא נמצאת על המפה. החל מהמתחרות, שרובן ככולן ילדות רזות מהפריפריה עם רוב מוחץ לאשדוד וכלה במיקום, אולם אירועים בחיפה. גם הוייב נראה כאילו כובס ונשטף במימיו החמימים של המפרץ: ההפקה היתה יבשושית כמו הערוץ הראשון ונדמה כאילו נשלפה מהאייטיז (כולל צילום קליפ לשיר ישן נושן של קיילי מינו, "I Should Be So Lucky"); והנאומים של חבר השופטים – נציגים של החברות שמימנו את האירוע – נשמעו כקלישאות לעוסות השגורות על מנהלי מכירות.

פתיחתו של הטקס העידה על העתיד לבוא. גל גדות, מלכת היופי של 2004, עלתה לבמה ונתנה ביצוע הזוי לשיר מפוברק כמעט לחלוטין – קלטתי רק את הפזמון "ואת זוהרת, נראית אחרת" – תוך הפגנת מימיקה שגם הבזויה והנקלית שבמתמודדות ב"כוכב נולד" לא היתה מעיזה להציג, כל זאת כשהפלייבק זועק השמיימה מבין הליפסינג הלא מדויק של המלכה היוצאת. השואו לווה ברקדנים עם כוריאוגרפיה מתואמת, משל היו להקת בנים, והתלבושות נראו כאילו נלקחו זה עתה מאולפני "עניין של זמן", חינוכית 1989.

לקול פעיותיה של מנחת הערב, אורנה דץ, ששמרה על טון עולץ עד מבעית לאורך כל הערב, עלו הבחורות בזו אחר זו, הוצגו בסדרות של חמש, ואולצו לדבר על תרומה לקהילה, יופייה של ארץ ישראל(?) וחשיבות התקשורת. אפילו בשלב זה של התחרות היה קשה להבחין בין המתמודדות, משום שכולן סיפקו את אותן קלישאות נבובות, לפעמים עם מבטא רוסי ולפעמים בלי. בתשובה לשאלה איזה מקום הכי היית רוצה לראות בארץ, השיבה אחת "המקום שהכי הייתי רוצה לראות זה את כל הארץ", וזאת כנראה על מנת ללמדכם שאוצר מילים ודימויים מוגבל נפוץ גם מחוץ לתוכניות ריאליטי. הפתיעה לטובה רינת דוקרקר, שעשתה רושם של היצור התבוני היחיד בזירה, והפכה חיש לפייבוריטית, לצידה של אנה ברנגאוז עוצרת הנשימה, שללא ספק היתה היפה שבהן. כל השאר נראו כעשויות מקשה אחת של פנטזיות תאגידיות על אנורקסיה וצרכנות כפייתית.

אבל אם כבר ערוץ 1, אז עד הסוף. אם ממילא נקודת המוצא של התוכנית לא היתה משהו מבחינת אפיל למשתמש, הרי שהחאפריות והקמצנות של מארגני התחרות, אחד מאותם עיתוני הנשים השובניסטיים שצץ רק בתור לרופא שיניים, הפילה את הכול מטה מטה. מתח בתוכנית כזו יכול להיבנות רק אם יש לצופים נגיעה במתרחש, אך לא כך היה. באקט של מאכעריות, חבר השופטים אוכלס בפונקציונרים של הספונסריות, לצד מיקי בוגנים, כמובן. הללו ערכו את ההצבעות הקטנות שלהם מאחורי הקלעים, מבלי לשתף את הקהל המשועמם בגחמות שלהם ומבלי לשאול שאלות מטומטמות שמבדות את המתמודדות – בקיצור, בלי כיף. זו היתה תחרות כל כך לא כיפית, שאפילו הקאמפ האייטיזאי של הבגדים נתפש כפארסה מביכה, ולא כפיסת טראש עסיסית לנעוץ בה שיניים. בעידן שלאחר כוכב נולד הגיע הזמן שיבינו שתחרות ללא SMS-ים (ולא, בחירת חביבת הקהל באינטרנט לא מספיקה) היא לא באמת תחרות.

ככל שהלך ונקף הזמן, השתלטו נאומי הספונסרים על השידור, ומקבצי הפרסומות הפכו תדירים יותר ויותר. "האם יש סיכוי למצוא אות חיים?", הרעים הפרומו ל"מילואים" לפני שחזר השידור נאום יחצ"ני של נציגת חברת התכשיטים ה.שטרן. התשובה כנראה היא "לא".